צור היקר, למה לא מצלמים סרטי קולנוע ב-DSLR ?

א' מחיפה (הפרטים המלאים שמורים במערכת…) שואל:
אם DSLR זה כזה להיט, למה בעצם אין יותר סרטים שמשתמשים בזה? האם יש לזה חסרון משמעותי כלשהו שעשוי להקשות על ההפקה של פיצ'רים באורך מלא?

ובכן, א', שאלת שאלה מצויינת. וכדרכן של שאלות מצויינות, התשובה מורכבת.

כשבאים לצלם סרט ישנן שתי נקודות מפתח שבלעדיהן הסרט עלול להיות לא ראוי לצפייה, ואני מדבר על הצד הטכני של העניין (כמובן שקודם כל צריך סיפור טוב…)
האימג' החזותי – מה שהצלם מצלם צריך להראות טוב, כבר בשלב הצילום. התיחסות נכונה לאור, קומפוזיציה, תנועה וצבע תיתן תוצאה טובה שממנה אפשר רק להמשיך ולשפר את חומר הגלם (מה שנקרא פוסט פרודקשן, עולם מופלא שיום אחד אקח אתכם לבקר בו…).
הסאונד – אמנם בימיו הראשונים קולנוע היה ללא סאונד, ולאחר מכן האימג'ים לוו במוזיקה שנוגנה LIVE ע"י תזמורת, אבל היום אי אפשר לדמיין סרט ללא סאונד. דיאלוגים, מוזיקה, אפקטים, רעשי רקע – כל אלה נותנים נפח ומימד נוסף לאימג' המוצג ומעשירים את החוויה של הצופה.

ואיך זה קשור ל-DSLR?  אז ככה: החיישן הגדול והאיכותי של מצלמת DSLR טיפוסית קולט את האור דרך העדשה, אבל זה רק הצעד הראשון בהפיכת רישום האור הזה לתמונה שאפשר לשמור כקובץ.
השלב הבא והקריטי הוא קריאת המידע שהחיישן קולט – ומכיוון שהחיישן גדול ומכיל מספר רב של פיקסלים, המחשב של המצלמה מתאמץ מאד לקרוא את המידע הזה, ובכדי שלא נאלץ לחבר לחיישן מחשב ביתי כדי שהפעולה תהיה מהירה, פותחו שיטות ל"חסכון" בכח המחשוב הדרוש לקריאת המידע. אחת מהן היא קריאת שורות חלקית – לא כל השורות של הפיקסלים נקראות, אלא רק כל שורה זוגית או אי-זוגית, נניח, מה שגורם לניצול לא מקסימלי של החיישן ו"פספוס" של פרטים בעובי של פיקסל אחד (כי זה בדיוק בשורה שלא נקראה).
שיטה נוספת היא קריאה בשלבים – לא כל השורות בחיישן נקראות בבת אחת, כך שנוצר מצב בו תנועה שנקלטה בחיישן והמידע שלה נקרא בזמן X תסתיים לפני שהמחשב יקרא את קצה החיישן, והתנועה תראה מרוחה או מעוותת. גם אם האובייקט אינו זז אבל המצלמה נעה באופן מהיר יחסית, תתרחש התופעה הזו והתמונה תקבל תחושה גלית, כאילו מישהו עשה גלים בוידאו (תופעה זו נקראת Rolling Shutter). תוצרי הלוואי של שיטות אלו יוצרים מגבלה בעת הצילום מבחינת אופי ומהירות התנועה הן של האובייקט והן של המצלמה עצמה, ושל אופי (ועובי…) האוביקט המצולם.
מצלמות המיועדות לקולנוע לא נוטות לסבול מהתופעות הללו.

דוגמה לאפקט rolling shutter

דבר נוסף, עומק השדה הרדוד שכל כך מאפיין מצלמות DSLR, מחייב רמת שליטה במנגנון הפוקוס ברמה גבוהה ביותר, מכיוון ש"בריחת" פוקוס לרוב תראה כטעות ותפגע בתוצאה. כמובן שלפעמים ניתן להשתמש בחסרון זה כדרך פעולה ולהפיק תוצאה מעניינת שתשרת את המטרה טוב יותר, אך לרוב זה איננו המקרה.

מבחינת סאונד, מצלמות DSLR (בייחוד מהדורות הראשונים) נחשבו כבדיחה בכל הנוגע ליכולת להקליט סאונד איכותי (החל מערוץ אחד בלבד – MONO, וכלה במיקרופונים רגישים מדי שבהם כל רחש קטן היה נשמע כאילו עברה על הצלם רכבת מטען וחוסר בכניסה למיקרופון חיצוני).
הפתרון לא אחר לבוא – מכשירי הקלטה חיצוניים, עם שלל אפשרויות להקלטה איכותית, והנה ייצרנו לנו סאונד טוב… אבל הוא לא מחובר לוידאו, וזה מחייב לסנכרן אותם אחד עם השני, מה שהופך את תהליך העבודה על הסרט לארוך משמעותית (עד שהגיעו תוכנות הסנכרון האוטומטי).

אז נניח שצילמנו בלי תנועה מהירה, והקלטנו סאונד איכותי במכשיר הקלטה, עדיין יש עוד כמה נקודות תורפה לצילום DSLR, והן נוגעות בעיקר להתנהלות ולשטף העבודה עם מצלמות שכאלו.
למשל – אורך חיי הסוללה – לרוב מדובר בסוללה קטנה שמספיקה לזמן לא ארוך מאד. הפתרון של חיבור למתח חשמלי או סוללה גדולה יותר מסרבל את העבודה ומבטל את יתרון הניידות של המצלמה.
דוגמה נוספת – משך צילום רציף – במצלמות DSLR רבות (עד היום) ניתן לצלם קטעים של כ-12-20 דקות ברצף. זה מספיק לרוב השוטים הנפוצים, אך יתכן ונרצה יותר ואז נהיה בבעיה. הדבר נובע משתי סיבות – במצלמות ישנות יותר החיישן היה מתחמם ומחייב הפסקה להתקררות, סיבה שניה היא אופן שמירת הקבצים על הכרטיס, שמאפשר יצירת קבצים בגודל של עד 4 ג'יגה, מה שמגביל אותם באורך, בהתאם לתנאי הצילום ואיכות הוידאו (בחלק מהמצלמות העניין נפתר ברמת הקושחה והתוכנה שמנהלת את שמירת המידע).
יציבות – מצלמה קטנה תהיה יציבה פחות אפילו שהיא קלה יותר – יש לה פחות נקודות עיגון וקיבוע לגוף הצלם. גם כאן התפתחה תעשייה שלמה של אביזרי אחיזה וייצוב למצלמות DSLR (ויש אינספור חברות ואינספור מוצרים שמספקים כל צורך שצלם DSLR עשוי להתקל בו). שימוש באביזרים אלו יכול לעזור לייצב את המצלמה, אך פוגע ביתרון המשקל הקל שלה.
נקודה אחרונה – בקרת תמונה וסאונד. למצלמות הללו יש מסך קטן יחסית, וקשה לצפות בתוצאה תוך כדי צילום ללא עזרים או מסך חיצוני גדול יותר. כמו כן, האלמנט הבסיסי – חיבור אוזנייה – לבקרה על איכות ורמת הסאונד, לא קיים ברוב המצלמות עד היום.

דוגמה לאיבזור מלא ל-DSLR (מה שנקרא Rig)
דוגמה לאיבזור מלא ל-DSLR (מה שנקרא Rig)

לכל אלו יש פתרונות אך יישומם עלול לפגוע בחלק מהיתרונות הבולטים ל מצלמות ה-DSLR, ולכן עולה השאלה – האם זה בכלל שווה?
ובכן, כנראה שכן, העלות והלוגיסטיקה של סט צילום DSLR מלא (כולל כל הנספחים שהזכרנו כאן) עדיין תהיה זולה ופשוטה יותר מרכישה ותפעול של ציוד קולנועי, כך שהגורם הכלכלי והתפעולי משחק לטובת ה-DSLR ויש יוצרים שזה מתאים להם.
העובדה היא כי ישנן דוגמאות לא מעטות לסרטי קולנוע, סדרות טלויזיה, סרטים עצמאיים ופרסומות שצולמו במצלמות DSLR על אף כל מה שכתבתי כאן. שיטת הצילום הזו מביאה איתה יתרונות רבים, אך הקשיים שהיא מערימה, בייחוד לתעשיית הקולנוע ה"מפונקת" משאירים אותה לרוב מחוץ למגרש הזה, ולכן היא קורצת דווקא ליוצרים חובבי האתגרים ולסרטים הנסיוניים יותר.

שאלות ניתן לשלוח ל-tzur@luma.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s