שירה וגיל

מאת: צור

פעם רציתי להיות אדריכל. משהו בתחום הזה, בגבול שבין אמנות לעיצוב, בתהליכי היצירה שלו – מרעיון על הדף למבנה עומד בשטח, מדו – מימד לתלת, מחלום למציאות, מרגיש לי קסום גם היום. בסוף האהבה לעולם הוידאו ניצחה, אבל נשארה לי הערכה רבה לאנשים שבחרו להתעסק בתחום הזה.
היכולת לשקלל את כל הנתונים, הבקשות, החלומות ולתכנן בית שאנשים חיים בו יום יום ויוצרים בו זכרונות היא מופלאה, ומי שמצליח בה משול בעיניי למישהו עם לא פחות מכוחות על.

שירה וגיל,עוסקים בתחום המופלא הזה, כל אחד מהכיוון שלו, וכיאה לשני אנשים שהאסתטיקה חשובה להם לא פחות מהפרקטיקה, הם תכננו את יום החתונה שלהם למופת.

התחלנו בבראנץ' מענג בבית הוריו של גיל באשקלון, משם יצאנו לצילומים בפארק העירוני ובחוף הים הפראי שלמרגלותיו, שיחקנו בחול, הצטלמנו, צפינו בשקיעה ונשמנו אויר ים מלוח ומרענן.
המשכנו למערה בבית-גוברין, לוקיישן מיוחד במינו, (כן, גם מבחינה אדריכלית…) לטקס מקסים ומסיבה משובחת.

הדבר הכי בולט ביום הזה היה שמדי פעם, בצילומים, בחופה, בריקוד הסלואו שלהם, קלטתי את גיל זורק מבט קטן כזה, מאוהב לגמרי, אל שירה, והיא מחזירה לו חיוך מתוק. כמה כיף לראות כזה זוג,
ואיך אומרים אצלנו ? שהאהבה שלכם תהיה כמו בניין עדי עד.

סטילס: מור אלנקווה

 

מודעות פרסומת

my sharona

מאת: צור

אז עכשיו כשהיא נסעה לחודש לארה"ב, אני יכול סופסוף לכתוב הכל בלי לפחד ממנה…
שרון כהנא, קולגה שהפכה כבר מזמן לחברה יקרה וצלמת מוכשרת, חברה אלינו לצורך הפקת סרט תדמית. לסט הצילומים שלנו הצטרפו המאפרת לירז שחר ושיר מושל ליפשיץ – כלה משותפת של שרון ושלי , שמעבר להיותה ערמת תלתלים קופצנית ומשעשעת, היא גם חברה טובה ובעלת ראש מלא רעיונות מוצלחים.


luma לומה
הרעיון שעליו התבססנו – לצלם את שרון כצלמת מחוייבת שתעשה הכל כדי להכנס לראש של המצולמים שלה – הצריך ממנה לעבור לצד השני של המצלמה, ותאמינו לי, לצלמים הרבה פעמים קשה מאוד עם החשיפה שהחלפת המקום הזו מביאה איתה.

 

את התוצאה של היום המשעשע הזה אני מאוד אוהב, ומעבר לעובדה שמאוד נהניתי לקחת חלק בהפקה הזו, היום הזה הביא אותי קצת לחשוב על החיבור שבין צלמי הסטילס לוידאו בתחום החתונות.
אין עוד שני ספקים ביום הזה שעובדים בצמידות כזו ומבלים ביחד שעות רבות כל כך כמו הסטילס והוידאו. מעבר לזה, אופן העבודה שלהם מחייב שיתוף פעולה צמוד במהלך יום הצילומים ככה שלא יסתירו, ייכנסו אחד לשני לפריים ברגע הכי לא מתאים או יימקמו את הציוד של אחד מהם בצורה שתפריע לשני. הכימיה בין השניים חשובה גם כדי לייצר אווירה נעימה לאורך כל היום, שכידוע – עבור הזוג שמתחתן מתחיל אי שם בשעות הצהריים ומסתיים כשכבר אין כח לעמוד על הרגליים.

לאורך השנים פגשתי המון צלמי סטילס. ראיתי דרכי התנהלות שונות, גישות שונות לצילום, אופי שונה של אנשים. יש מי שאוהב לביים ויש דווקא את אלו שלא מתערבים. יש כאלה שאוהבים לעבוד עם אור טבעי ויש את אלו שמצויידים בהמון כלי עזר. יש את המצחיקים ויש את הרציניים יותר.
עם הזמן התגבש לו גרעין קשה ומשובח של הטובים ביותר מבחינתי. מה זה טובים מבחינתי ? קודם כל ולפני הכל – אנשים טובים. נעימים. רגישים. מעבר לזה – הם מוכשרים. כמה שהם מוכשרים. ודבר אחרון אך חשוב לא פחות, אנחנו משדרים על אותו גל ומגיעים בגישה מספיק דומה כדי שנוכל להוציא את המקסימום מהיום המשותף שלנו.
כשמבקשים ממני המלצות לצלמי סטילס – אני יודע שכל שם שנמצא בנבחרת הפרטית שלי הרוויח את זה ביושר.

בימים אלה מתבשלים להם כמה רעיונות טובים שלנו ושל אנשי הנבחרת. בקרוב נעדכן…
ובינתיים, הנה הצצה קטנה למה שהלך מאחורי הקלעים של יום הצילומים שלנו.
ובנימה אופטימית זו נסיים…

יום חמישי שמח #40

מאת: לירז

מזכיר קצת את השפה שהתרגלנו לראות בפרסומות לחברות סלולר שמציירות לנו עולם רווי בצבעוניות ואנרגיה (ובטח בקרוב באמת נראה איזה טייק אוף על הדבר הזה אצלנו בטלויזיה) אבל זה בניו יורק, וזה מתוק ומקסים, ויש גם את סיה שזה בכלל בונוס לא רע, ואם זה לא יום חמישי שמח אז מה כן ?

 

מעיין ושרון

מאת: צור

Hello Kitty. שלום גם לך. זה הדבר הראשון שראיתי כשנכנסתי לדירה המגניבה של מעיין ושרון, ומיד הבנתי שמאחורי אוסף הפיצ'פקעס המרשים שלפניי חייבת להיות נשמה ורודה אמיתית.

hello

כיאה למעצבת אופנה מגניבה, חדר העבודה של מעיין עמוס בבגדים, בדים, אביזרים, מכונת תפירה, וכל הדירה שלהם מעוצבת ומלאה בפריטים שמספרים קצת על מי שחי בה. כשהגיע השלב בו שרון אמור היה להתארגן, הוא לא יכל להתאפק, ורצה לראות את מעיין, אפילו שהוא עוד לא לבוש בבגדי החתן (המגניבים לגמרי) שלו, וכך, בקלילות שמאפיינת אותם, הם הסתכלו אחד על השניה, מעיין עם עינייה הכחולות המהפנטות ושרון במבט הכי מאוהב שלו. ככה נראית אהבה 🙂

מעיין ושרון בחרו להצטלם על גדות הירקון, כשהקייאקים חולפים ברקע ורוכבי האופניים דוהרים בשבילי הפארק. השמש חייכה, ותל אביב נראתה מוכנה מתמיד לחגוג איתם.
אחרי החופה המרגשת (כן, אני עדיין מתרגש בחופה), התחילה מסיבה מצויינת שבה כולם (כולל בן הדוד שהפליא בסשן ברייקדאנס מוטרף) הפגינו כישורי ריקוד משובחים ובלי ששמתי לב הערב החל לרדת.
המוזיקה התחלפה לה בצלילי השקט העירוני, החברים והמשפחה נפרדו בחיבוקים, ואני עמדתי מהצד, מחייך, ואחשבתי לעצמי איזה כיף שזכיתי לקחת חלק בחוויה הזו יחד עם מעיין ושרון.
תודה לכם.