עתיד מתוק ?

מאת: צור

"כולם כולם נוסעים רחוק
מחפשים עתיד מתוק
ורק אני בבוקר קם
בקו חמש נוסע אל הים"

כך שר לו יובל בנאי בשיר של משינה.
ככה זה נראה בחזיון הטכנולוגי-אפוקליפטי של  Keiichi Matsuda.

מעבר לעבודה המטורפת ברמה העיצובית והטכנולוגית, יש כאן דיון מרתק על משמעות הטכנולוגיה בעתיד האנושות ברמה היומיומית וברמה המוסרית, ואיפה צריך לעבור הגבול בכל הנוגע לחיבור בין העולם הפיזי-אנושי לעולם הוירטואלי-טכנולוגי.

מעניין מי מכם כבר מתחיל לחסוך למכשיר שיתמוך ברעיון הזה, ומי כבר חושב שעדיף לחזור ל-Nokia 5120.

ולמי שרוצה לעקוב אחרי כל הפרויקט הזה, זה המקום.

יום יבוא וגם זה יקרה.

מודעות פרסומת

אלה וכפיר

מאת: צור

אלה וכפיר הם חברים טובים של זוג שכבר צילמתי, דנה ואלעד. וכשאלה התקשרה זה בערך הדבר הראשון שהיא אמרה לי, ואני כמובן שמחתי מאד. שמחתי ונלחצתי.
תשאלו למה?
אז כן, הם כבר ראו ואהבו את מה שאנחנו עושים בסרט של חברים שלהם, וגם מכירים את הנפשות הפועלות ומחכים כבר להינות מחברתנו, אבל ישנו גם הענייין שהם רוצים סרט שיהיה שלהם, וכשיש להם את הדוגמא של החברים שלהם, לנו זה הופך להיות קצת מאתגר יותר – לעשות כזה טוב, אבל שיהיה הם.

תוך כדי השיחות שלנו וההתכתבויות למדתי להכיר את אלה וכפיר, לגלות עוד פרטים מעניינים עליהם (למשל שהם, כמונו, הכירו בעקבות שירות צבאי משותף בחיל האויר, אפילו באותו בסיס, ובאותה הטייסת), ויכולתי כבר להבין מול מי אני הולך לעמוד ביום האירוע.

כל זוג שאני מצלם מגיע עם התובנות שלו, החששות שלו, הדרך המיוחדת בה הוא מגיב להתרגשות, והטעם שלו. השוני הזה הוא מה שעוזר לי לייצר לכל זוג סרט קצת אחר, שיתאים לאופי שלו.
ההבנה וההתאמה של הצילום לזוג הספציפי, הדגשים בעריכה של כל אירוע, שמתאימים להתרחשויות השונות, הבחירות המוזיקליות – כל אלו הם הכלים שעוזרים לי לתת לכל זוג את פיסת הזיכרון האישית שלו.

אלה וכפיר ידעו לכוון אותי, לתת לי את הדגשים שלהם, ולהיות באמת הם לאורך כל היום. הם גם נתנו לי את החופש היצירתי שאני כל כך צריך כדי להפיק להם את הסרט שלהם, ובאמת יצא להם סרט שהוא לגמרי הם.

לשם שינוי אני חולק איתכם הפעם דווקא את קליפ הסיום, שנותן הצצה לדברים שקורים תוך כדי, מסביב למרכז הרחבה, והם הרבה פעמים הדברים שמגדירים לי מבחינתי מי זה הזוג שעומד לי מול המצלמה ואיך אני רואה אותו דרך העדשה שלי.
אלה וכפיר, תודה.

סטילס – שי פרנקו

יום חמישי שמח #50

מאת: צור

(for English version go down)

פעם היה לנו יומן אישי. מחברת מיוחדת, לפעמים מקושטת, שהיינו כותבים בה מחשבות, רעיונות או פשוט חוויות מהיום-יום שלנו.
תלוי בתוכן, אבל לרוב, היומן היה משהו מאד אישי, פרטי, כזה שלא היינו רוצים שמישהו אחר יקרא ובטח לא לפרסם אותו בפומבי ועוד לרצות שיגיבו על מה שכתוב בו.

היום נראה שהמצב קצת שונה. כולנו משתפים את החיים שלהם (במידה כזו או אחרת) מול כל העולם, ואפילו מרגישים שזה טוב ונעים לנו. התחושה שעולה בנו כשאנחנו מקבלים לייק או שמישהו מתחיל לעקוב אחרי הפרופיל שלנו גורמת לנו להרגיש טוב עם עצמנו. כנראה שאנחנו עושים דברים חשובים, משמעותיים.

אפשר להתווכח על כמה התחושה הזו היא אמיתית, או כמה התגובות שאנו מקבלים על הבחירות שלנו (שאנחנו מחליטים לשתף עם העולם) הן אמיתיות ומייצגות את מי שעומד מאחוריהן, ובכלל – האם כל התופעה הזו היא משהו שעושה טוב לחברה בכלל ולנו בפרט. אבל אי אפשר להתווכח עם השטף ההולך וגדל של צורך לשתף בחוויות.

אז מה הדרך הטובה ביותר בעיני להכין יומן שכזה בעידן שלנו?  נכון. וידאו.
הנה דוגמה מצויינת לסדרת יומני וידאו שהחבורה המוכשרת והשמחה של ההרכב המשובח OH WONDER התחילה לעשות במהלך מסע ההופעות שלהם לפני כשנה וקצת.
אוסף של רגעים, שנותן הצצה חטופה לאורח החיים המוטרף משהו של להקה במהלך סיבוב הופעות. יש פה הכל מהכל – מה הם אוכלים, איפה הם מנגנים, כמה גדול האולם היום, מה הם עושים בין הופעה להופעה ועוד המון פיסות מידע קטנות, שיחד עם אופי הצילום, מצליח להרגיש מאד אותנטי, וכן, גם אישי.

for those of you who don't read Hebrew:

Back in the days, we used to have a personal diary. Special notebook, sometimes decorated, in which we wrote our thoughts, ideas or simply our everyday life experiences.
Depends on the content, usually, the diary was something very personal, private, that we wouldn't want someone to read or share it publicly, and others to respond to the content in it.

Today things are a little different. We all share our life experiences (to some extent) in front of the whole world, and even feel good about it. That feeling we get when someone Likes our thoughts, or when someone starts to follow us, makes us feel good about ourselves. perhaps we are doing something important, significant.

One can argue about if this feeling is even real, or some comments that we receive on our choices (that we decide to share) are real and represent the person standing behind them, and in general – is all this phenomenon is something that does good for society in general and us in particular. But you can not argue with the growing flood of having to share our experiences with everyone.

So what is the best way to prepare such diary these days?  Video.
Here is a great example of a series of video diaries of the fine & talented ensemble OH WONDER, which they began making during their world-wide tour last year.
A collection of moments, that gives us a glimpse of the somewhat insane lifestyle of the band while on tour. There is a little of everything – what do they eat, where do they play, how large is the venue today, what do they do between shows, and lots of other small pieces of information, which together with the casual nature of videography, manages to feel very authentic, and even personal.