הדס ואמיר

מאת: צור

כשהפגישה הראשונה של שני בני זוג מתרחשת בתאריך מאד משמעותי לאחד מהם, סביר שזה משהו שילך איתם אחר כך לאורך הדרך.
כך קרה להדס ואמיר. הם נפגשו לראשונה ביום בו ציינה הדס את יום פטירתו של אביה ז"ל, ומשהו גרם לה להבין שזה לא מקרי.


כמה שנים קדימה – הדס ואמיר עומדים תחת החופה בצהרי יום שישי, והדס מספרת לקהל שהגיע לחגוג איתם את הסיפור. עכשיו כבר ברור לכולם שהיא צדקה, ואני תוהה אם משב הרוח הנעים שפתאום הופיע לו בצהרי היום הוא לא עוד סימן שמשהו טוב קורה פה.

יש משהו בחתונות בשישי בצהרים שהופך אותן לפחות לחוצות. אולי זו השמש, אולי זה שאפשר לבוא בכפכפים, אולי זה שהכל נראה כל כך טבעי ויפה בתאורה הטבעית של השמש.
מה שבטוח – גם כשברקע זכרונות מימים קלים פחות מתערבבים בשמחה הגדולה הזו, האווירה הקלילה הזו עושה הרבה שמח ונעים בלב.

הדס ואמיר, תודה שעשיתם לי ככה נעים ושמח בלב.

 

סטילס – שי פרנקו

מודעות פרסומת

מירב ורון

מאת: צור

אני עדיין זוכר איך כשעמדתי רגע לפני הכניסה לחופה, מחזיק את היד לאישה שבעוד כמה רגעים תהיה אשתי, הרגשתי שחם לי, ואפילו הבריזה שבאה מהים לא הצליחה לצנן אותי.
זו היתה ההתרגשות העצומה ממה שהולך לקרות שיצרה גלי חום אצלי בגוף, וכששאלתי אותה אם גם לה חם היא ענתה שכן. ואז התחתנו.

בשבילי, גם אחרי אינספור חתונות שנכחתי בהן, הטקס הוא העיקר. הוא הסיבה שבשבילה אנחנו עושים את כל האירוע הזה. מעבר למוזיקה, לעיצוב, לאוכל  – הטקס, ומה שנאמר בו הוא הדבר הכי חשוב, מרגש ומיוחד שקורה ביום הזה.

לכן שמחתי לשמוע שמירב ורון החליטו שגם בשבילם הטקס הוא העיקר, והם חשבו הרבה מה ייאמר בו, מי ידבר ואיזו משמעות הם רוצים לתת לדבר הזה שנקרא חתונה.


נדרש לא מעט אומץ לבוא ולומר למישהו מה אנחנו מרגישים כלפיו, בטח ובטח כאשר האמירה הזו נעשית כהצהרה פומבית, מחייבת, מול כמה מאות אנשים. הפגנת אומץ שכזו לא רק גורמת לנו לרצות להתקרב לאדם האמיץ הזה, היא גם מרגשת אותנו כבני אדם, ואני לא מתבייש לומר שכשרון פתח את אשר על ליבו אל מירב כבר לא הצלחתי להחזיק את הדמעות בפנים, לא כשצילמתי את החתונה ולא כשערכתי אותה. וזה אומר הכל.

מילים. יש להן כח, הן יוצרות מציאות, וכשהן באות מהמקום הכי אמיתי, הכי חשוף, הכי אמיץ – הן נוגעות ומזיזות ומרעידות את הלב.

תודה לכם מירב ורון שנגעתם בי.

 

סטילס – נופר תגר