צור היקר – מה זה בעצם צבע?

מאת: צור

תזכרו רגע בסצינה ממטריקס בה ניאו רואה לראשונה את האישה בשימלה האדומה. היה אפשר להראות פשוט אישה מושכת בתוך כל הקהל, זה היה מספיק בולט. למה להדגיש אותה כל כך ע"י צבע שמנוגד לכל מה שמסביבה? כי צבע יוצר תגובה רגשית.
צבע יכול גם לעזור לנו כצופים להבין את התחושה – סרטי מדע בדיוני לרוב מאופיינים בצבעי כחול-ירוק, כדי להדגיש את הקרירות והסביבה המכאנית בתוך החללית, סרטי אוכל מתאפיינים בעושר צבעוני ותחושה חמימה, סרטים מצוירים מרבים להשתמש בסקאלה צבעונית ורווייה בצורה קיצונית עד לא הגיונית כדי להדגיש שהם בעצם דימיוניים – כל אלו הן דוגמאות לכח וליכולת של צבע להפעיל עלינו מניפולציה רגשית.

אז מה זה בעצם צבע?  אור השמש הוא כביכול אור לבן, אבל האמת היא שהוא מורכב מגלי אור באורכים שונים, שביחד יוצרים אור שנראה לבן. כל חפץ שמואר באור הלבן, "בולע" חלק מהגלים הללו בגלל איך שהוא בנוי, והגלים שלא נבלעים מוחזרים על-ידו חזרה לכיוון העין שלנו. אור באורך גל מסויים שמוחזר לעין שלנו מתפרש כצבע ספציפי. חפץ שיבלע את כל האור יראה לנו שחור – חסר צבע.

למה זה מעניין? כי זו בדיוק הסיבה שהקרח במערות קרח נראה כחול, ולא לבן. הקרח שבתוכו נוצרות המערות הללו (ע"י זרימת מים שממיסה וחופרת בקרח) כל כך דחוס וצלול – ללא אויר בתוכו – עד שכמעט כל האור שפוגע בו נבלע בתוכו, מלבד האור הכחול, וכך נוצר מצב בו האור הכחול מוחזר מהקרח חזרה ונראה לנו שהקרח כחול.

ולמה כחול? כי זה צבע השנה שנבחר ע"י מגזין PNIM בשיתוף עם חברת טמבור, אז יצאתי לאיסלנד לעשות סרט בדיוק על זה – צבע השנה, שבמקרה גם נקרא North Sea.

צור היקר – עם איזה ציוד אתה עובד?

מאת: צור

מדי פעם פונים אליי לקוחות ושואלים אם יש לי מצלמה X או Y, אם אני מצלם ברזולוציה מסויימת או אחרת, אם יש לי את המכשיר הזה שמצלמים איתו מלמעלה (רחפן) או כל מיני שאלות אחרות לגבי הציוד שלי. אני אוהב שאתם שואלים אותי, מתעניינים ורוצים להבין מה אני בעצם עושה, ואיך.

העניין הוא שבסופו של דבר, עם כל ההתקדמות הטכנולוגית, היכולות שלי כצלם-עורך לתת תוצאה טובה הן בעיקר מה אני יודע לעשות עם הציוד, ומה הרעיון שעומד מאחורי כל שוט או קאט בסרט.

אני מכיר צלמים מעולים, שהוציאו תחת ידם עבודות מהממות, עם ציוד בסיסי ובלי יותר מדי "אפקטים". מצד שני, גם צלם שמחזיק מצלמה סופר-חדישה ומשוכללת, אם הרעיון שלו לשוט לא מחזיק, זה לא ישנה כמה טובה המצלמה תהיה, זה פשוט לא יהיה מספיק טוב.

כשאני מצלם ועורך, אני חושב על ההתרחשות המצולמת, על איך אני רואה אותה דרך העיניים שלי, ועל מה אני רוצה לומר עליה – לא במילים, אלא באיך היא תיראה בעיני הצופים. זו הסיבה, שאותה התרחשות, יכולה להיראות אחרת לגמרי, בהתאם למי שצילם אותה. מה שנראה לי חשוב, מה שמרגש אותי, מה שיפה בעיניי, הוא לאו דווקא מה שיעשה את זה לצלם אחר. וזו הסיבה שהסרטים שלנו נראים כמו הסרטים שלנו – יש בהם את המציאות דרך העיניים שלנו, ואת מה שאנחנו רצינו לומר עליה.

המצלמה, העדשה, התאורה – כל אלו הם הכלים שעוזרים לי להראות את המציאות הזו. הם צריכים להיות איכותיים, מקצועיים ומתאימים למה שאני רוצה להראות, אבל שם בדיוק זה נעצר – בסופו של דבר הם הכלים בלבד. הרעיון הוא העיקר, והיכולת שלי לנצל את הכלים שבידי היא מה שיקבע עד כמה מוצלח יהיה הביצוע שלו.

רוצים דוגמה? קבלו את סרטון ההדגמה המעולה הזה לפריט הנחשק ביותר בעולם הצילום (שהוא בעצם פרודיה מעולה על סרטוני שיווק ופרסום לגאדג'טים)

אז כן, תמשיכו לשאול אותי על הציוד ועל הצד הטכני של הדברים, אני אוהב לדבר על זה, רק אל תשכחו שהעיקר זה מה עושים איתו.

צור היקר – מה זה מאקרו ?

אני זוכר לפני כמה שנים, כשרק התחיל עידן ה-HD, כולם התפעלו מרמת החדות של הצילום, מכמה הפרטים הקטנים פתאום חדים ובולטים לעין. פתאום כולם רצו שיצלמו אותם ב-HD, אפילו שלא היו עדיין מסכים שיאפשרו צפייה במלוא האיכות במחיר שווה לכל כיס.

אחר כך באה ההתפכחות, וההבנה שלצלם קלוז-אפ על פנים ב-HD יכול גם לחשוף דברים שלא היינו רוצים לראות – פגמים בעור, שערה סוררת ועוד כהנה וכהנה דוגמאות. כיוצרים היינו צריכים להבין לעומק את המשמעות של הפורמט החדש והמלהיב הזה, ואיך לייצר סרטים שיהנו מהיתרונות שלו, אך לא יבליטו את החסרונות.

החדות, העושר בפרטים, כל אלו באים לידי ביטוי בצורה טובה יותר ככל שהצילום נעשה ממרחק קרוב יותר לאובייקט. והכי קרוב שיש בצילום זה מאקרו.
צילום מאקרו הוא בעצם צילום עם עדשות מתאימות (עדשות מאקרו, ברור) שהייחוד שלהן הוא שהן גם מגדילות את האובייקט, אך גם מאפשרות לבצע פוקוס סופר מדוייק ממרחק זעיר (כמה ס"מ בודדים) והתוצאה  – חשיפת הפרטים הכי קטנים וזעירים, בפוקוס מלא ובצורה שבעצם ללא העדשות הללו, סביר שלא היינו מצליחים לקלוט.

צילום מאקרו דורש התמקצעות ספציפית. הוא כרוך בהרבה תכנון, בנייה של סט מתאים (כולל אמצעי אחיזה לאובייקט, מנגנוני שליטה למצלמה ועוד אביזרים תומכים), הבנה נכונה של תאורה (הארה נכונה של אובייקט קטנטן, הנמצא קרוב מאד למצלמה אינה דבר של מה בכך, ודורשת לרוב מספר מקורות תאורה), שליטה מדוייקת בפוקוס והרבה הרבה סבלנות.

נסו לחשוב על אובייקט כלשהו שיש לכם בבית. עכשיו, דמיינו איך אתם מסתכלים עליו בזכוכית מגדלת, ממש ממש קרוב, רואים כל פרט ופרט שבו, כל שריטה, כל טיפת לכלוך, כל סימן ולו הזעיר ביותר. עכשיו קחו את האובייקט הזה, חממו אותו, שרפו אותו, הטביעו אותו במים או כל שיטה אחרת שעלולה לגרום לו לסוג כלשהו של טרנספורמציה, ואת זה תצלמו.
נשמע מסקרן? הזוי? קשה? מאתגר? זה בדיוק מה שהחבר'ה מ-MACRO ROOM עושים. ניסויים בצילום מאקרו.

רשימת האובייקטים שאותם הם בחנו כוללת בין היתר בובות גומי, זרדים, כדורים (של תרופות), צמר פלדה, סיגריות ועוד. אני יכול לנסות לתאר לכם מה רואים, ואיזה עולם חדש נחשף כשמצלמים את זה במאקרו, אבל חבל על כל מילה. פשוט שבו ותתכוננו להיות מרותקים למסך לכמה דקות:

שאלות אפשר להפנות ל-tzur@luma.co.il

צור היקר – למה כל כך קשה לבחור שירים לסרט ?

מאת: צור

מוזיקה היא אחד מפלאי עולם לדעתי. שיר אחד טוב, בזמן הנכון, יכול להפוך יום רע ליום מדהים, להרים את האנרגיה, לשנות פרספקטיבה של דברים, להפיח חיים ולתת כח. אני יודע את זה כי ככה זה עובד אצלי, והייתי רוצה להאמין שככה זה גם אצלכם.

אחד האספקטים הכי משמעותיים בוידאו זה הסאונד – פס-הקול שמלווה את האימג' שנע על המסך. כחלק מלימודי העריכה, היה לנו תרגיל של להחליף פס-קול אחד באחר, בלי לגעת בעריכה, ולנתח מה השתנה בסיפור. כמובן שהייתי קצת סקפטי ששינוי כזה יכול לשנות את הסיפור, אך הופתעתי. פס הקול הצמוד לוידאו מכיל המון מידע שנקלט אצלנו תוך כדי הצפייה, ואני לא מדבר דווקא על הדיבור של הדמויות, אלא בעיקר על רחשי הרקע והמוזיקה.
ישנן דוגמאות מעולות איך סאונד נכון ומוזיקה מתאימה יוצרים אוירה, שמשרתת ומוסיפה לחווית הצפייה, ושינוי של האלמנט הזה מוביל לשינוי באוירה, שינוי בתפישה של הסיטואציה ויכול אף לתת תחושה של סיפור קצת אחר.

קחו את המידע הזה, תוסיפו לו את העובדה שכשבאים לבחור שיר נכנס גם האלמנט הטקסטואלי – מהן המילים בשיר, והאם הן מתאימות למסר או לתחושה שרוצים להעביר – ותקבלו מטלה לא פשוטה כלל. וזה בלי להיכנס לענייני סגנונות אהובים, מי שר את השיר, או כמה הוא נחשב להיט עכשווי או קלאסיקה ישנה – ומה בעצם התחושות שהיינו רוצים שפס-הקול יעביר.

אז מה עושים כדי שזה היה קל יותר?  טוב ששאלתם:

קודם כל מגדירים לעצמכם מה הסגנון או האופי של הקליפ שעליו מדובר: קליפ מהיר קצבי וקופצני, או קליפ רומנטי, רגוע, עדין – כל סגנון צריך לקבל התייחסות מתאימה מבחינת פס-הקול.
דבר שני – אם מדובר בפס-קול עם מילים – האם המילים מתאימות לרוח הקליפ? ישנם המון שירים יפיפיים, אך המילים שלהם לא מתאימות כלל לקליפ רומנטי ומלא אהבה, וזה יכול להיות קצת צורם באוזניים, כי הרי אנחנו לא רק רואים אלא גם מקשיבים.
דבר נוסף שיש לשים אליו לב הוא האורך של הקטע המוזיקלי – קטע קצר מדי יתן תחושה של קליפ שנגמר בלי שראינו מספיק, קטע ארוך מדי יתחיל להרגיש מרוח ומיותר, ועלול לגרום לנו לעצור את הניגון באמצע, כי זה נמאס. השאיפה היא להגיע למצב בו בסיום הקליפ יש לנו תחושה שהבנו מה היה שם, לא הרגשנו שחסר לנו משהו ועדיין יש לנו תחושה שבא לנו עוד קצת, כי זה היה יפה ומרגש.

מעבר לדגשים הללו, הדבר הכי חשוב הוא החיבור הרגשי שיש לנו לפס-הקול. בלי זה, אפילו הקליפ הכי מרגש יכול להראות לנו כמשהו רגיל ופשוט. לסאונד, כמו לויז'ואל, יש כח, יש השפעה רגשית עלינו, וצריך לזכור את זה ולדעת לנצל את זה נכון.

הידעתם?  השיר הזה הוא השילוב הכי מדוייק של מה שנאמר פה, וזה מוכח מדעית:
סטטיסטית הוא נבחר ע"י רוב הזוגות שלנו לקליפ היילייטס או התארגנות בעונת החתונות 2014-2015.

 

צור היקר – איך עובד הקטע של הילוך איטי ?

הגיבור שבורח מהפיצוץ, המשקה שנמזג מהבקבוק אל הכוס, הפירות שנוחתים ברכות
על תלולית הגרנולה, הכלה שמסתובבת ברכות ומעיפה את השימלה באוויר.
רגעים קטנים, שעל-ידי מניפולציה טכנית פשוטה הופכים פתאום לדרמטיים במיוחד.
ברוכים הבאים לעולם הקסום של ההילוך האיטי.

לפני שנבין מה זה בעצם הילוך איטי, צריך להכיר מושג אחד חשוב: פריים, או ליתר דיוק –
קצב פריימים בשניה (fps – frames per second). מונח זה מתייחס למספר ה"תמונות" שהמצלמה מצלמת בשנייה אחת. בכל שניה אחת של וידאו אתם למעשה צופים ב-25 (או 24 בקולנוע) תמונות שמתחלפות במהירות כה גבוהה עד שנוצרת תחושה של רצף. אותו עיקרון פועל גם באנימציה, ובכדי לייצר תנועה שתדמה את המציאות ככל הניתן, יש צורך ב-25 (!) איורים בכדי לייצר שניה אחת של סרט (כמובן שהעידן הממוחשב הפך את הכל לפשוט יותר…) לצורך המשך ההסבר, נצא מנקודת הנחה שקצב הצילום והצפיה בדרך כלל הוא 25 פריימים לשניה, או 25fps.

עכשיו, קחו לדוגמה קטע באורך של 5 שניות, שימו אותו בתוכנת העריכה ו"תמתחו" אותו לאורך של 10 שניות. תקבלו את אותו הקטע, רק שכל פריים יימתח פי 2 – כלומר לאורך של 2 פריימים.
קונגרטשיוליישנז! כרגע ביצעתם הילוך איטי ברמה של 50%.

ואתם שואלים – זה כל הסיפור? ובכן, לא לגמרי. כדי שההילוך האיטי יהיה חד ויפה והתנועה לא תהיה מרוחה בין פריים לפריים אנחנו צריך שבקטע הספציפי שאותו אנחנו מאיטים תהיה מספיק אינפורמציה לכל פריים שנמתח. הדרך לשם  עוברת בהכנה מראש, כלומר – נתכונן מראש לצילום בקצב פריימים כפול מקצב הניגון של הקטע, כך שבעת ה"מתיחה" בתוכנת העריכה של הקטע אנחנו בעצם משתמשים בכמות אינפורמציה כפולה, והתנועה תיראה חלקה הרבה יותר. מה שאני אומר בעצם, אם לפשט את הדברים, זה שהילוך איטי פי 2 בקצב ניגון רגיל (25fps), יראה הכי טוב אם החומר יצולם מראש ב-50fps.

כיום ישנן מצלמות רבות שמסוגלות לצלם 50fps, ואף 120fps ו-240fps. מרשים לכל הדעות, אבל תארו לעצמכם איזה הילוך איטי ניתן להשיג עם מצלמה שמצלמת, למשל, 1200fps ?!?

המפלצות האלו, שמצלמות קצב פריימים מטורף שכזה (ואף יותר) פותחו במקור לצילום וחקר תנועה של גופים מהירים (כגון קליע הנורה מרובה) או התרחשויות מהירות מאד (כמו פיצוץ בלון מלא מים). בעידן מצלמות הפילם המנגנון היה פשוט מאד – מנוע רב עוצמה היה מניע את גלגל הסרט (הפילם) במהירות עצומה בעת הצילום. כיום מצלמות דיגיטליות שכאלו משתמשות במערכי זיכרון מורכבים ומהירים במיוחד בכדי לאגור את התמונות בקצב המהיר הזה, והשימוש בהן נעשה גם לטובת פרסום והשגת אפקטים מרהיבים – הנה כמה דוגמאות:

luma  slow motion

הילוך איטי הוא ללא ספק סוג של קסם. קסם שמאפשר לנו להתבונן לעומקו של רגע שחלף מהר מידי,  או להזיל דימעה ברגע הכי מרגש שחיכינו לו כל הסרט. אבל כמו כל דבר אחר בחיים, הסוד כאן הוא במינונים. שימוש יתר באפקט הזה יכול ליצור תחושה של ניתוק מהמציאות וחוסר אותנטיות,
כי בחיים, מה לעשות, אנחנו עדיין זזים בקצב די רגיל…

צור היקר – איך עושים פוטושופ לוידאו ?

תחשבו על הסיטואציה הבאה: צילמתם בלוקיישן אחד, נניח חדר המואר בפלורסנט. אחר כך יצאתם לצלם בחוץ, בשמש, וגם קצת בצל ולבסוף חזרתם לצלם במסדרון אפלולי שמואר רק בנורת ליבון צהבהבה. גם אם כיוונתם נכון את המצלמה בכל תנאי התאורה השונים, עדיין חומרי הגלם ייראו שונים בכל לוקיישן ולוקיישן מבחינת צבעים, ואם תחברו את השוטים השונים לא תהיה המשכיות באופי הצבעוני של הסרט.

אז איך עושים שזה יראה נכון וטוב? איך נותנים לסרט או קטע וידאו את הלוק והאופי הנכון מבחינת צבע ? ברוכים הבאים לעולם המופלא והמרתק של תיקוני צבע ו-color grading.
מדובר בשני שלבים בתהליך הפוסט (post production) שבהם מבצעים שינוי בצבעים ובפרמטרים אחרים של החומר המצולם כך שקודם כל יראו נכונים (תואמים למציאות ולתאורה שבה צולמו) ואחר כך נותנים להם אופי שיוסיף ויחזק את האוירה של הסרט.

כשאנחנו ניגשים לתקן צבע, אנחנו קודם כל בודקים מה היו תנאי הצילום, ומנתחים כל קטע בכדי להבין האם ומה צריך לתקן בו. לרוב מדובר על תיקון של הצבעים המגדירים – לבן ושחור – שעליהם מתבססת כל קשת הצבעים (ממבט של תוכנת מחשב כמובן). למשל, צילום בתאורה צהבהבה (נורת ליבון למשל) עלול לתת גוון צהבהב לחולצה לבנה, ואנחנו נרצה להחזיר אותה לצבע האמיתי שלה. כנ"ל לגבי השחורים – שיער שפתאום מקבל כחלחלות באיזורים הכהים שלו בגלל תאורת לדים כחולה.
לאחר תיקון הלבנים והשחורים, אפשר לעבור לשלושת הצבעים העיקריים שמהם מורכבת הסקאלה – אדום, ירוק וכחול (RGB) ולבחון האם הם בגוון המדוייק שאנחנו צריכים בהתאמה לתנאי התאורה שבהם החומר צולם. יש תוכנות שמאפשרות שליטה על כל צבע בנפרד בחלקים הכהים, הבהירים והאמצעיים של הסקאלה, מה שנותן יכולת להביא את החומר המצולם לרמת דיוק צבעוני גבוהה ביותר.

ככה זה נראה בתוכנה:

אחרי שהצבעים מתוקנים, אפשר לעבור לשלב הבא – color grading – השלב שבו נותנים אופי לוידאו ע"י בחירת איפיון צבעוני. למשל, כשרוצים לתת אוירה חמה, נדגיש את הסקאלה האדומה-כתומה-צהובה. אוירה יותר קרירה, או מכאנית, תקבל בשמחה סקאלה כחולה-ירקרקה וכו'.
לא רק הצבעוניות משחקת תפקיד, אלא גם פרמטרים נוספים כמו ניגודיות (contrast) ורווית הצבעים (saturation) – לוק של שנות ה-70 למשל, מושג ע"י הורדת הקונטרסט והסטורציה, מה שנותן מראה קצת דהוי וחלבי. כדי לתת לוק ותחושה חלומית, נגביר את הבהיקות (luminosity), עד לרמה שבה כל מה שלבן נראה כאילו הוא ממש זוהר, ואפילו קצת מטושטש.
color grading היא עוד דרך להעשיר את האוירה של הסרט ולמקסם את חווית הצפייה בו ע"י יצירת חיבור רגשי דרך הלוק והאפיון הצבעוני שלו.

דוגמה מצויינת לתהליך עבודה מהחומר גלם ועד לשוט הסופי:

פה אפשר לראות איך אותו שוט יכול לקבל אוירה שונה כשמשנים את התיקון צבע וה-grading:

כמובן שנגענו רק בקצה המזלג באפשרויות השליטה והשינוי באופי החומר המצולם. ישנם עוד כלים רבים ומגוונים להשגת התוצאה הרצויה – החל משינוי צבעים, חידוד וטישטוש חלקים בשוט, ועד הצרת היקפים ומחיקת אלמנטים ברקע המצולם – כל אלו נעשים לאחר הצילום והעריכה, בתוכנות יעודיות, ע"י אנשים מקצועיים, שיכולים לשבת יום שלם רק כדי למחוק שערה סוררת בסצינת הריקוד האחרונה בקליפ של ריהאנה.

צור היקר – אז איך עובד הקטע של הסאונד בחתונות ?

עבודת סאונד היא חלק בלתי נפרד מכל וידאו שאתם צופים בו. לא משנה אם מדובר בפרסומת, קולנוע או חתונה, תהיו בטוחים שמישהו עבד הרבה על התוצאה הסופית שמגיעה לאוזנים שלכם. החלק הטריקי הוא שכשעבודת סאונד נעשית כמו שצריך, לא שמים לב שהיא שם.

עריכת סאונד היא מקצוע מרתק. יש בה יצירתיות רבה, לא פחות מכל פן אחר של יצירת סרט.
אי אפשר להבין עד כמה ההשפעה של הסאונד על חווית הצפייה שלנו היא גדולה עד שלא מבודדים כל רכיב ב"סלט" האדיר של אינפורמציה שמגיע לאוזן שלנו.
קחו לדוגמה את הפרסומת ל-BMW שביים במאי הקולנוע John Woo ב-2003. יש בה שימוש נרחב בעריכת סאונד ואפקטים קוליים (מה שנקרא Foley) שיוצרים ומעצימים את הרגעים הדרמטיים. הסאונד של שטרות הכסף הנצלים על המנגל נשמע כמו סאונד של חתיכת בשר על האש – אולי לא "נכון" אבל עושה את העבודה מבחינת המטרות של הסרט.

צור היקר

אז איך בעצם עובד כל עניין הסאונד בחתונות ?
צלם הוידאו מחבר את המצלמה למערכת ההגברה ומקליט תוך כדי הצילום סאונד נקי ואיכותי ישירות מהמקור (ה-DJ, המיקרופון של הרב וכו'). התוצאה היא סאונד מושלם וחף מרעשי רקע. נשמע מושלם ? אז זהו, שלא.
סאונד כל כך מזוקק פשוט לא נשמע אמין. הסיבה היא שבעולם האמיתי אין כמעט מצב שבו יהיה רק צליל אחד להאזנה. תמיד יהיה עוד משהו ברקע – מזגן, רכב שעובר ברחוב ליד, בכי של ילד מהבית השכן, רוח וכו'. ה"רעשים" האלה הם מה שנותן חיים לסאונד.
מצלמת הוידאו מקליטה למעשה שני ערוצי סאונד – ערוץ אחד לסאונד הנקי וערוץ שני לסאונד הסביבתי. הסאונד הסביבתי כולל בתוכו את מחיאות הכפיים בדרך לחופה, את השריקות ברחבת הריקודים, את נקישת הכוסות בקבלת הפנים וכו'. העורך מקבל לידיו את חומר הגלם הכולל את שני ערוצי הסאונד ועליו מוטלת בין היתר מלאכת ה"מיקס" – איזון בין העוצמות של שני הערוצים ליצירת פס-קול אחיד והרמוני, שמצד אחד הוא נקי וברור ומצד שני חי ואווירתי. כשהמיקס נעשה כמו שצריך לא תבחינו בנוכחותם של שני ערוצים. התוצאה הסופית תשמע פשוט טוב וההפרדה בין הערוצים תהיה "שקופה" לאוזן.

אנחנו נוטים יותר לשים לב לויז'ואל, לתאורה, לצבעים, לעומק השדה של העדשה. אבל בטוח שמאחורי כל פיסת וידאו שאתם אוהבים, קיימת עבודת סאונד שפשוט, איך לומר, עושה את העבודה.

שאלות אפשר להפנות ל- tzur@luma.co.il

צור היקר, למה לא מצלמים סרטי קולנוע ב-DSLR ?

א' מחיפה (הפרטים המלאים שמורים במערכת…) שואל:
אם DSLR זה כזה להיט, למה בעצם אין יותר סרטים שמשתמשים בזה? האם יש לזה חסרון משמעותי כלשהו שעשוי להקשות על ההפקה של פיצ'רים באורך מלא?

ובכן, א', שאלת שאלה מצויינת. וכדרכן של שאלות מצויינות, התשובה מורכבת.

כשבאים לצלם סרט ישנן שתי נקודות מפתח שבלעדיהן הסרט עלול להיות לא ראוי לצפייה, ואני מדבר על הצד הטכני של העניין (כמובן שקודם כל צריך סיפור טוב…)
האימג' החזותי – מה שהצלם מצלם צריך להראות טוב, כבר בשלב הצילום. התיחסות נכונה לאור, קומפוזיציה, תנועה וצבע תיתן תוצאה טובה שממנה אפשר רק להמשיך ולשפר את חומר הגלם (מה שנקרא פוסט פרודקשן, עולם מופלא שיום אחד אקח אתכם לבקר בו…).
הסאונד – אמנם בימיו הראשונים קולנוע היה ללא סאונד, ולאחר מכן האימג'ים לוו במוזיקה שנוגנה LIVE ע"י תזמורת, אבל היום אי אפשר לדמיין סרט ללא סאונד. דיאלוגים, מוזיקה, אפקטים, רעשי רקע – כל אלה נותנים נפח ומימד נוסף לאימג' המוצג ומעשירים את החוויה של הצופה.

ואיך זה קשור ל-DSLR?  אז ככה: החיישן הגדול והאיכותי של מצלמת DSLR טיפוסית קולט את האור דרך העדשה, אבל זה רק הצעד הראשון בהפיכת רישום האור הזה לתמונה שאפשר לשמור כקובץ.
השלב הבא והקריטי הוא קריאת המידע שהחיישן קולט – ומכיוון שהחיישן גדול ומכיל מספר רב של פיקסלים, המחשב של המצלמה מתאמץ מאד לקרוא את המידע הזה, ובכדי שלא נאלץ לחבר לחיישן מחשב ביתי כדי שהפעולה תהיה מהירה, פותחו שיטות ל"חסכון" בכח המחשוב הדרוש לקריאת המידע. אחת מהן היא קריאת שורות חלקית – לא כל השורות של הפיקסלים נקראות, אלא רק כל שורה זוגית או אי-זוגית, נניח, מה שגורם לניצול לא מקסימלי של החיישן ו"פספוס" של פרטים בעובי של פיקסל אחד (כי זה בדיוק בשורה שלא נקראה).
שיטה נוספת היא קריאה בשלבים – לא כל השורות בחיישן נקראות בבת אחת, כך שנוצר מצב בו תנועה שנקלטה בחיישן והמידע שלה נקרא בזמן X תסתיים לפני שהמחשב יקרא את קצה החיישן, והתנועה תראה מרוחה או מעוותת. גם אם האובייקט אינו זז אבל המצלמה נעה באופן מהיר יחסית, תתרחש התופעה הזו והתמונה תקבל תחושה גלית, כאילו מישהו עשה גלים בוידאו (תופעה זו נקראת Rolling Shutter). תוצרי הלוואי של שיטות אלו יוצרים מגבלה בעת הצילום מבחינת אופי ומהירות התנועה הן של האובייקט והן של המצלמה עצמה, ושל אופי (ועובי…) האוביקט המצולם.
מצלמות המיועדות לקולנוע לא נוטות לסבול מהתופעות הללו.

דוגמה לאפקט rolling shutter

דבר נוסף, עומק השדה הרדוד שכל כך מאפיין מצלמות DSLR, מחייב רמת שליטה במנגנון הפוקוס ברמה גבוהה ביותר, מכיוון ש"בריחת" פוקוס לרוב תראה כטעות ותפגע בתוצאה. כמובן שלפעמים ניתן להשתמש בחסרון זה כדרך פעולה ולהפיק תוצאה מעניינת שתשרת את המטרה טוב יותר, אך לרוב זה איננו המקרה.

מבחינת סאונד, מצלמות DSLR (בייחוד מהדורות הראשונים) נחשבו כבדיחה בכל הנוגע ליכולת להקליט סאונד איכותי (החל מערוץ אחד בלבד – MONO, וכלה במיקרופונים רגישים מדי שבהם כל רחש קטן היה נשמע כאילו עברה על הצלם רכבת מטען וחוסר בכניסה למיקרופון חיצוני).
הפתרון לא אחר לבוא – מכשירי הקלטה חיצוניים, עם שלל אפשרויות להקלטה איכותית, והנה ייצרנו לנו סאונד טוב… אבל הוא לא מחובר לוידאו, וזה מחייב לסנכרן אותם אחד עם השני, מה שהופך את תהליך העבודה על הסרט לארוך משמעותית (עד שהגיעו תוכנות הסנכרון האוטומטי).

אז נניח שצילמנו בלי תנועה מהירה, והקלטנו סאונד איכותי במכשיר הקלטה, עדיין יש עוד כמה נקודות תורפה לצילום DSLR, והן נוגעות בעיקר להתנהלות ולשטף העבודה עם מצלמות שכאלו.
למשל – אורך חיי הסוללה – לרוב מדובר בסוללה קטנה שמספיקה לזמן לא ארוך מאד. הפתרון של חיבור למתח חשמלי או סוללה גדולה יותר מסרבל את העבודה ומבטל את יתרון הניידות של המצלמה.
דוגמה נוספת – משך צילום רציף – במצלמות DSLR רבות (עד היום) ניתן לצלם קטעים של כ-12-20 דקות ברצף. זה מספיק לרוב השוטים הנפוצים, אך יתכן ונרצה יותר ואז נהיה בבעיה. הדבר נובע משתי סיבות – במצלמות ישנות יותר החיישן היה מתחמם ומחייב הפסקה להתקררות, סיבה שניה היא אופן שמירת הקבצים על הכרטיס, שמאפשר יצירת קבצים בגודל של עד 4 ג'יגה, מה שמגביל אותם באורך, בהתאם לתנאי הצילום ואיכות הוידאו (בחלק מהמצלמות העניין נפתר ברמת הקושחה והתוכנה שמנהלת את שמירת המידע).
יציבות – מצלמה קטנה תהיה יציבה פחות אפילו שהיא קלה יותר – יש לה פחות נקודות עיגון וקיבוע לגוף הצלם. גם כאן התפתחה תעשייה שלמה של אביזרי אחיזה וייצוב למצלמות DSLR (ויש אינספור חברות ואינספור מוצרים שמספקים כל צורך שצלם DSLR עשוי להתקל בו). שימוש באביזרים אלו יכול לעזור לייצב את המצלמה, אך פוגע ביתרון המשקל הקל שלה.
נקודה אחרונה – בקרת תמונה וסאונד. למצלמות הללו יש מסך קטן יחסית, וקשה לצפות בתוצאה תוך כדי צילום ללא עזרים או מסך חיצוני גדול יותר. כמו כן, האלמנט הבסיסי – חיבור אוזנייה – לבקרה על איכות ורמת הסאונד, לא קיים ברוב המצלמות עד היום.

דוגמה לאיבזור מלא ל-DSLR (מה שנקרא Rig)
דוגמה לאיבזור מלא ל-DSLR (מה שנקרא Rig)

לכל אלו יש פתרונות אך יישומם עלול לפגוע בחלק מהיתרונות הבולטים ל מצלמות ה-DSLR, ולכן עולה השאלה – האם זה בכלל שווה?
ובכן, כנראה שכן, העלות והלוגיסטיקה של סט צילום DSLR מלא (כולל כל הנספחים שהזכרנו כאן) עדיין תהיה זולה ופשוטה יותר מרכישה ותפעול של ציוד קולנועי, כך שהגורם הכלכלי והתפעולי משחק לטובת ה-DSLR ויש יוצרים שזה מתאים להם.
העובדה היא כי ישנן דוגמאות לא מעטות לסרטי קולנוע, סדרות טלויזיה, סרטים עצמאיים ופרסומות שצולמו במצלמות DSLR על אף כל מה שכתבתי כאן. שיטת הצילום הזו מביאה איתה יתרונות רבים, אך הקשיים שהיא מערימה, בייחוד לתעשיית הקולנוע ה"מפונקת" משאירים אותה לרוב מחוץ למגרש הזה, ולכן היא קורצת דווקא ליוצרים חובבי האתגרים ולסרטים הנסיוניים יותר.

שאלות ניתן לשלוח ל-tzur@luma.co.il

צור היקר, מה זה בעצם DSLR ?

הרבה מהשאלות ששואלים אותי קשורות בצורה כזו או אחרת לעולם ה-DSLR. אז מה יש בצילום הזה שכולם כל כך אוהבים ?

קודם כל, כדאי להבין מה זה בכלל צילום וידאו DSLR. נתחיל מהבסיס – DSLR זה קיצור של Digital Single Lens Reflex camera, או בעברית פשוטה – מצלמה דיגיטלית עם עדשה שאפשר להחליף.
כינוי נוסף לשיטה הוא HDSLR (על שם רזולוציית ה-High Definition של המצלמות הללו).

קטנה אבל לא פראיירית…

למה כולם אוהבים וידאו DSLR ?
כי זה נראה מעולה. ישנן 2 סיבות עיקריות שבגללן וידאו של מצלמות DSLR נראה טוב – החיישן הגדול שלהן (יחסית למצלמות וידאו "רגילות") והאפשרות להשתמש בעדשות איכותיות (מגוון העדשות האיכותיות שאפשר לחבר למצלמות הללו, שיעודן המקורי הוא צילום תמונות סטילס, הוא עצום, ואיתו היכולת להיות יצירתי).

החיישן – מסתבר שהגודל כן קובע. חיישן של מצלמת וידאו "רגילה", גם המקצועית יותר הוא בגודל של 2/3 אינצ' (8.8X6.6 מ"מ) בעוד שחיישן של מצלמת DSLR (הקטן ביותר בשוק כיום) גודלו 17.3X13 מ"מ, ויש מצלמות עם חיישן בגודל 36X24 מ"מ (מה שנקרא Full Frame – משום שזה גודלו של פריים אחד של פילם). ככל שהחיישן גדול יותר, כך היכולת שלו לקלוט אור טובה יותר, וככל שיש יותר אור – התמונה תהיה נקייה יותר מרעשים ובעלת טווח צבעים רחב יותר. גודל החיישן הוא יתרון גם בתנאי תאורה קשים, כי כאמור-ככל שהחיישן גדול יותר, יש בו יותר קולטני אור והרגישות שלו לאור גבוהה יותר.

הנה דוגמא שממחישה לא רע את ההבדלים בין מצלמת וידאו למצלמת DSLR

העדשה – או איך 1.2 גדול יותר מ-5.6 – בכל עדשה המיועדת למצלמות DSLR (או בכלל) ישנו רכיב הנקרא צמצם – הפתח שדרכו עובר האור אל החיישן. ככל שהפתח הזה גדול יותר, כך יותר אור יגיע לחיישן. יש יחס הפוך בין המספר לגודל הפתח – ככל שהמספר קטן יותר הוא מציין צמצם פתוח יותר, כלומר עדשה עם צמצם 1.2 תתן ליותר אור להגיע לחיישן מאשר עדשה עם צמצם 5.6. (עדשות עם צמצם שכזה נקראות גם "עדשות מהירות"), וכבר דיברנו על היתרונות שיש ליותר אור על איכות הוידאו.
עכשיו קחו המגוון העצום של עדשות מהירות (הסופר-איכותיות, שנועדו במקור לצילום סטילס) ועולם חדש של אפשרויות צילום נפתח בפניכם.

אז מה כל הקסם ? – השילוב של 2 המאפיינים הללו נותן למצלמות DSLR את היכולת לתת תמונה קולנועית יותר ממצלמות וידאו רגילות, אשר מתבטאת בעומק שדה רדוד, ובעברית – הצילומים שכולנו מתעלפים מהם, שיש בהם אובייקט חד כשהרקע סופר מטושטש. הלוק שנוצר הוא מראה האופייני לסרטי קולנוע (שם משתמשים בעדשות סופר איכותיות וסרטי פילם). המשחק עם הפוקוס נותן לצלם/במאי את היכולת להדגיש פרטים מסויימים בפריים ולמשוך את עיניו של הצופה למה שהוא רוצה להעביר, ובתכלס – אם כבר עושים עלינו סרט, כדאי שניראה כמו כוכבי קולנוע, לא ?

הנה סרטון של פיליפ בלום, צלם ובמאי מוערך, והקסם שהוא מייצר עם הקנון 5D MarkII

נשמע מושלם ? אז זהו, שבעולם ה-DSLR יש גם נקודות תורפה שמחייבות התייחסות מתאימה.
נדבר עליהן בהזדמנות

שלכם, צ.

שאלות אפשר לשלוח ל:  tzur@luma.co.il

צור היקר

מאת: צור

המהפיכה שעברו עולם הצילום והוידאו בשנים האחרונות הפכה אותם לאיכותיים, מדוייקים וגם נגישים יותר.  אם בעבר הלא רחוק מצלמות מקצועיות היו נחלתם הבלעדית של אנשי התעשיה, היום הדגש הוא דווקא על מצלמות קטנות וממזריות, שיודעות לצלם באיכות מדהימה, ומשמשות בין היתר צלמי פרסומות, קולנוענים וגם סתם חובבי צילום. לרוב,כשזוג מחפש היום צלם וידאו, הוא מבין יותר, יודע מה הוא רוצה ומה הוא אוהב. יחד עם זאת, הקידמה הביאה איתם גם ים של מידע ברשת, שמורכב לפעמים מעובדות לא ממש מדוייקות או חצאי-אמיתות, ובים הזה אפשר בקלות לטבוע…

מתוקף העיסוק שלי שואלים אותי הרבה שאלות על וידאו. משאלות טכניות מתחום הצילום, דרך שאלות על מצלמות מומלצות ועד ניהול הלו"ז ביום החתונה.  אני עונה בשימחה ובסבלנות, נהנה מהשיח שיש לי עם אנשים שמבינים ומכירים מושגים מהעולם שלי, וחושב שזה מעשיר אותי לא פחות מהם.

ולמה אני מספר לכם את כל זה ? כדי לספר לכם על "צור היקר" – פינה חדשה בבלוג שתעסוק בכל פעם בסוגיה אחרת מעולם הוידאו. אז אם יש משהו שתמיד רציתם לדעת, שאלה שלא היה לכם את מי לשאול, מידע שאתם לא בטוחים לגביו או שסתם מתחשק לכם לדעת עליו קצת יותר-אני מזמין אתכם לשלוח לי את השאלות שלכם, ואני אענה עליהן כאן בהרחבה.

שאלות אפשר לשלוח ל: tzur@luma.co.il