בשביל כבוד צריך לעבוד

מאת: צור

 

מכורים לספורט? מתרגשים מהאולימפיאדה? גאים בלוחמי הג'ודו שלנו? רוצים עוד?!?

קבלו את זה: תרגיל הקרקע הכי מגניב שתראו על המסך.

אז מה אם זה רק קליפ. תודו שרציתם שהיא תקרע לה את הצורה 🙂

 

עתיד מתוק ?

מאת: צור

"כולם כולם נוסעים רחוק
מחפשים עתיד מתוק
ורק אני בבוקר קם
בקו חמש נוסע אל הים"

כך שר לו יובל בנאי בשיר של משינה.
ככה זה נראה בחזיון הטכנולוגי-אפוקליפטי של  Keiichi Matsuda.

מעבר לעבודה המטורפת ברמה העיצובית והטכנולוגית, יש כאן דיון מרתק על משמעות הטכנולוגיה בעתיד האנושות ברמה היומיומית וברמה המוסרית, ואיפה צריך לעבור הגבול בכל הנוגע לחיבור בין העולם הפיזי-אנושי לעולם הוירטואלי-טכנולוגי.

מעניין מי מכם כבר מתחיל לחסוך למכשיר שיתמוך ברעיון הזה, ומי כבר חושב שעדיף לחזור ל-Nokia 5120.

ולמי שרוצה לעקוב אחרי כל הפרויקט הזה, זה המקום.

יום יבוא וגם זה יקרה.

יום חמישי שמח #50

מאת: צור

(for English version go down)

פעם היה לנו יומן אישי. מחברת מיוחדת, לפעמים מקושטת, שהיינו כותבים בה מחשבות, רעיונות או פשוט חוויות מהיום-יום שלנו.
תלוי בתוכן, אבל לרוב, היומן היה משהו מאד אישי, פרטי, כזה שלא היינו רוצים שמישהו אחר יקרא ובטח לא לפרסם אותו בפומבי ועוד לרצות שיגיבו על מה שכתוב בו.

היום נראה שהמצב קצת שונה. כולנו משתפים את החיים שלהם (במידה כזו או אחרת) מול כל העולם, ואפילו מרגישים שזה טוב ונעים לנו. התחושה שעולה בנו כשאנחנו מקבלים לייק או שמישהו מתחיל לעקוב אחרי הפרופיל שלנו גורמת לנו להרגיש טוב עם עצמנו. כנראה שאנחנו עושים דברים חשובים, משמעותיים.

אפשר להתווכח על כמה התחושה הזו היא אמיתית, או כמה התגובות שאנו מקבלים על הבחירות שלנו (שאנחנו מחליטים לשתף עם העולם) הן אמיתיות ומייצגות את מי שעומד מאחוריהן, ובכלל – האם כל התופעה הזו היא משהו שעושה טוב לחברה בכלל ולנו בפרט. אבל אי אפשר להתווכח עם השטף ההולך וגדל של צורך לשתף בחוויות.

אז מה הדרך הטובה ביותר בעיני להכין יומן שכזה בעידן שלנו?  נכון. וידאו.
הנה דוגמה מצויינת לסדרת יומני וידאו שהחבורה המוכשרת והשמחה של ההרכב המשובח OH WONDER התחילה לעשות במהלך מסע ההופעות שלהם לפני כשנה וקצת.
אוסף של רגעים, שנותן הצצה חטופה לאורח החיים המוטרף משהו של להקה במהלך סיבוב הופעות. יש פה הכל מהכל – מה הם אוכלים, איפה הם מנגנים, כמה גדול האולם היום, מה הם עושים בין הופעה להופעה ועוד המון פיסות מידע קטנות, שיחד עם אופי הצילום, מצליח להרגיש מאד אותנטי, וכן, גם אישי.

for those of you who don't read Hebrew:

Back in the days, we used to have a personal diary. Special notebook, sometimes decorated, in which we wrote our thoughts, ideas or simply our everyday life experiences.
Depends on the content, usually, the diary was something very personal, private, that we wouldn't want someone to read or share it publicly, and others to respond to the content in it.

Today things are a little different. We all share our life experiences (to some extent) in front of the whole world, and even feel good about it. That feeling we get when someone Likes our thoughts, or when someone starts to follow us, makes us feel good about ourselves. perhaps we are doing something important, significant.

One can argue about if this feeling is even real, or some comments that we receive on our choices (that we decide to share) are real and represent the person standing behind them, and in general – is all this phenomenon is something that does good for society in general and us in particular. But you can not argue with the growing flood of having to share our experiences with everyone.

So what is the best way to prepare such diary these days?  Video.
Here is a great example of a series of video diaries of the fine & talented ensemble OH WONDER, which they began making during their world-wide tour last year.
A collection of moments, that gives us a glimpse of the somewhat insane lifestyle of the band while on tour. There is a little of everything – what do they eat, where do they play, how large is the venue today, what do they do between shows, and lots of other small pieces of information, which together with the casual nature of videography, manages to feel very authentic, and even personal.

 

תרקוד היא אמרה לי

מאת: צור

הופעות ריקוד, מחול ושאר צורות של הנעת הגוף לצלילי מוזיקה אף פעם לא היו my cup of tea. אבל קחו את אותה סיטואציה, צלמו אותה בצורה מעניינת, ותגישו לי אותה כקליפ, ויש מצב שקניתם אותי. כולם יודעים מה עשה הקליפ של Chandlier של Sia לעולם הריקוד בכלל ולרקדנית המוכשרת שהופיעה בו בפרט.
אז מה יש במעבר הזה מריקוד על במה לריקוד על המסך שגורם לכזו התרגשות? הנה כמה דוגמאות:

Weapon of choice / Fatboy Slim
אי שם בתחילת שנות ה-2000 הוציא Fatboy Slim את הלהיט הזה, ומה שהפך אותו לקטע קאלט בלתי נשכח היה בעיקר הקליפ. הבמאי היה ספייק ג'ונז האגדי.
כריסטופר ווקן, שחקן הוליוודי שגילם אינספור נבלים בסרטים מוכרים, פתאום נהיה רקדן. ועוד איזה רקדן…
האוירה המוקפדת, הכוריאוגרפיה המדויקת וההתרוממות (תרתי משמע) בריקוד על הקיר זיכו את הקליפ ב-6 פרסי MTV ופרס גראמי אחד, והפכו אותו לאחד מקליפי הריקוד המוכרים ביותר.

Praise you / Fatboy Slim
עוד קליפ של Fatboy Slim, שגם הוא בויים ע"י ספייק ג'ונז, מביא גישה הרבה פחות מוקפדת, אפשר לומר אפילו חובבנית, אבל הכל בכוונת תחילה.
הסיפור של חבורת רקדנים, שמבצעים נאמבר היסטרי (מבחינתם) בפתחו של אולם מופעים גדול. היופי פה הוא בכך שהרקדן הראשי כל כך בתוך הסיטואציה, עד שהוא לא שם לב כביכול לכך שבעצם מדובר בפארסה אחת גדולה. יש משהו בבימוי ועוד יותר במשחק המדויק שגורם לצופה (לי לפחות) להתחבר לרקדן, ולחוש את תחושת העילוי הזו בעת ביצוע הריקוד, ואז מה אם מישהו שחושב שזה ריקוד עלוב.

Forever more / Moloko
Moloko היא אחת מהלהקות האלה, שמצויידות גם בסאונד מגניב וייחודי וגם בסולנית סופר-קולית, כריזמטית ברמות, ומוכשרת. כשיצא הקליפ הזה הוא הפך ללהיט, ולו בגלל המשחק שיש בו בין הפשטות למורכבות. הכוריאוגרפיה פשוטה, משהו כמו פלאש-מוב של שנות ה-2000, אבל הצילום, והתנועה הקבועה של המצלמה, שחושפת כל פעם עוד ועוד משתתפים, גורמים לתחושה שיש פה משהו גדול שהולך ונבנה. הלוקיישן המינימליסטי רק מוסיף לתחושה שלמרות שהכל נראה פשוט, זה בעצם הרבה יותר מורכב ממה שנראה. סוג של גירסה מודרנית של העניין שעשה Chat Faker (המעולה בפני עצמו) אפשר למצוא פה.
עוד קליפ מגניב של הלהקה, שגם בו מפליאה הסולנית את יכולות הריקוד שלה, יחד עם שאר חברי הלהקה, וכל הסיפור סובב סביב תחרות ריקודים אפשר לראות כאן.

Virtual Insanity / Jamiroquai
אחד הקליפים הכי מיוחדים שיצא לי לצפות בהם ללא ספק, ולתהות איך לעזזאל עשו את זה ?!?
ג'מריקוואי ניחן ביכולת ריקוד מרשימה, אך הפעם נראה שהוא אף מצליח להתגבר על כמה מחוקי הפיזיקה עם איך שהוא נע במרחב.
משהו בתנועות שלו, ובתזוזה של האלמנטים שעל הסט (הספות רוקדות חברים, הספות רוקדות) מרגיש אחר לגמרי ולא ממש ברור מה קורה שם ואיך.
את הסוד של הקליפ למדתי במקרה בשיעור על אפקטים של וידאו – אבל אין פה שום אפקט. כל העניין הוא בבניית הסט עצמו: במקום להזיז את המצלמה ביחס לשחקן בחלל הסט, קיבעו אותה לאחד הקירות והזיזו את כל המבנה, כשהדבר היחיד שנשאר במקום זו הריצפה.
רעיון פשוט אך גאוני שיצר את אחד הקליפים היותר מיוחדים שיצא לי לראות. ומי שרוצה לשמוע קצת יותר על למה ואיך עשו את זה מוזמן לצפות בקטע הזה.

Wide Open / The Chemical Brothers Feat. Beck
הקליפים של האחים הכימיכלים, כמו המוזיקה שלהם, ידועים ביחודיות שלהם. על יצירת המופת הזו כבר דיברנו פעם, אבל לאחרונה עלה קליפ לשיר מהאלבום האחרון שלהם, שגם הוא, בדרכו שלו מהפנט ומרהיב. עבודה משותפת שלהם עם סטודיו The Mill לאנימציה ממוחשבת יצרה קליפ שכולו תצוגת תכלית של ריקוד מודרני. מודרני עד מאד, אם אפשר לומר.
השילוב המושלם של הרקדנית עם המודל הממוחשב יצרו אפקט שגורם לך לתהות מי כאן האדם ומי המכונה, ומה בעצם הופך אותנו ליצורים אנושיים.
מופת של עבודת אנימציה, על כל הרבדים שבה. וכדי להבין איך הקסם נוצר תלחצו כאן.

Lose It / Oh Wonder
נסיים באחד הקליפים היותר מהממים שיצא לי לראות לאחרונה.
הלהקה עם השם הכי קסום בערך Oh Wonder (כבר התאהבתם, נכון?) החליטה לחפש רקדנים לקליפ החדש שלה.
ברוח התקופה, בה הכל מצולם ומשותף, הם החליטו לצלם את האודישנים ולהשתמש בחומר המצולם לקליפ. כמובן שהכל נעשה בשיא המקצועיות, אך ללא ידיעת הרקדנים שבאו להיבחן.
התגובה שלהם, כשהם גילו שבעצם הם כבר משתתפים בקליפ והחיבור בין הרקדנים המופתעים לרקדניות שהיו חלק מההפתעה, יצרו קליפ מרגש, מפתיע, מעניין ומרהיב. כזה שעושה לך משהו בבטן ובלב. (זה הזמן לציין שלירז בכתה בסוף מהתרגשות?).

שיהיה סופשבוע משובח,
צור

 

 

על אהבה וסיפור

מאת: צור

זה לא סוד שאני אוהב אנימציה. אני טורח לציין את זה כמעט בכל פעם שמישהו שואל אותי מאיפה אני בא בהקשר ליצירה שלי.
היכולת ליצור עולם יש מאין, שעובד לפי החוק הכי חכם – שאין חוקים – ושהדמיון הוא הכח המוביל בו, או לחילופין לייצר משהו כל כך ריאליסטי עד שקשה להבדיל בינו לבין המציאות, זה הכח מאחורי המדיום המופלא הזה.

מה הופך סרט אנימציה למשהו כזה מופלא? זה אמנם לא צריך להפתיע, אבל הסוד הוא בסיפור. אם הסיפור טוב ומדויק, אפשר יהיה "להלביש" עליו כל אנימציה, וזה יעבוד, גם אם זו תהיה אנימציה פשוטה, צנועה ולא הוליוודית ומלאת אפקטים.
דוגמא לכך שסיפור קטן ואנימציה מדויקת יכולים להיות משהו הרבה יותר גדול מסך חלקיו, התגלתה לי הבוקר בדמותו של קליפ מקסים לשיר "מעגלים" של להקת "ג'יין בורדו", שיצרו יחד חבורה מוכשרת של אנימטורים ישראלים בראשותם של אורי לוטן ויואב שטיבלמן.

הסיפור קטן ופשוט, נובע מהשיר עצמו, והוא מתאר סיטואציה בה הגיבורה מוצאת את עצמה נעה במעגל הולך וחוזר, שכאילו כלום לא משתנה בו, והיא מרגישה תקועה בעולם שלה.
מבט מקרוב על הדברים מגלה שבעצם, גם אם נדמה לה שכלום לא זז והכל חוזר על עצמו, בכל סיבוב של הגלגל משהו משתנה, משהו מתחיל ומשהו נגמר.
כשסופסוף קורה הדבר הגדול שאליו היא כל כך מחכה, הוא מזעזע את עולמה ואנחנו נשארים עם תחושה לא ברורה – האם זה טוב או רע? או שאולי בעצם היה עדיף שהדברים ישתנו כל פעם קצת.
מה אתם חושבים?

יום חמישי שמח #47

אמנם זה לא מהדברים הרגילים שעולים פה בקטגוריה הזו, אבל זה כל כך יפה שהייתי חייב.

פמלה אנדרסון, כמו שמעולם לא חשבתם שתראו, בסרט קצר ומהפנט, על החיים שהם אולי שלה, אולי לא, ועל הרצון של כולנו להתחבר למשהו גדול יותר, משמעותי יותר.

תמשיכו לחפש, לשאוף, יש לאן להגיע.

ותודה ל- Luke Gilford על היצירה המופלאה הזו.

המצעד השנתי 2015

מאת: צור

השנה האזרחית החדשה בפתח, וכנהוג במחוזותינו – נסכם את השנה הזו עם 5 דברים שלגמרי עשו לנו את זה:

5. את אוסקר שוסטר מצאנו כשחיפשנו קטע מוזיקה להפקה שצילמנו בתחילת השנה.
מהרגע ששמענו קטעים שלו הבנו שמצאנו חתיכת מלחין ומבצע מוכשר, שיודע איך לבנות קטע מרגש, סוחף, ומלא דמיון, שגורם לך לעצום עיניים ולדמיין עולמות מופלאים.
את הקליפ הקצר הזה הוא יצר בעצמו, לקטע מהאלבום האחרון שלו, ע"י צילום כ-1400 תמונות סטילס של רצף פעולות, פיתוח התמונות ע"י שימוש בקפה ואבקת סודה לשתייה (מסתבר שזה עובד כמו הכימיקלים של מעבדות הפיתוח), הדפסת כל התמונות וסריקה שלהן למחשב. אחר כך הוא ישב וערך הכל ברצף.
והתוצאה? לדעתנו מהפנטת לא פחות מהמוזיקה שלו.

לומה

4. קליפ מיוחד ומגניב, של להקה בשם Darwin Deez, שמבוסס על רעיון פשוט ,תכנון מדוקדק, וביצוע מושלם.
כדי להשיג את התוצאה שבה גם האלמנטים הקרובים לעדשה וגם הרחוקים ממנה יהיו בפוקוס מושלם, צילמו פה עם צמצם פתוח כמה שיותר, דבר כשלעצמו נדיר למצוא במחוזותינו (כשכולם מנסים להיות קולנועיים ולהשוויץ במשחקי פוקוס שכאלה).
ההעמדה המדוייקת, בשילוב האיפור, וההומור העדין בסיטואציות יצר קליפ משעשע, מעניין ולגמרי מגניב. למי יש שטר של 1000 שקל ישן?

luma

3. מכירים את זה שכשמחפשים משהו אחד מוצאים הפתעה אחרת לגמרי? זה בדיוק מה שקרה עם הקליפ המרהיב הזה לקטע  SKYLINE של Karma Fields.
בסך הכל רצינו להעביר קבצים דרך שירות ההעברה WeTransfer, וכהרגלם הם מציגים תוכן מגניב ברקע, שיהיה לך מעניין בזמן שאתה צופה בקובץ שלך עובר בניחותא לצד השני של הרשת (כן, אני אשכרה צופה בזה).
הסאונד המרענן בשילוב האנימציה האורגנית-סטייל הזו, שזרקה אותי חזרה לשיעור ביולוגיה שהסתכלנו במיקרוסקופ על תאים של בצל, הצליחה לגרום לי לבהות בקליפ הזה הרבה אחרי שהקובץ ששלחתי הגיע ליעדו.
תציצו בעוד קליפים שלהם, שגם הם מעניינים ומהפנטים לא פחות.

luma video goodies

2. תחנת רדיו שמפרסמת את עצמה בסרטון וידאו. כמה מוזר זה נשמע? הרבה. כמה מוצלח זה? הרבה יותר.
את הדבר הזה גילינו באתר המופלא NOWNESS, שהוא מעין גלריה של כל מה שמגניב ועכשווי ויש לו וידאו ברשת או בכלל.
זה החלק הרביעי מתוך סדרה של סרטונים שכל מטרתם היא לפרסם את תחנת הרדיו בעלת השם המפתיע – The Lake.
השימוש ב-readymade, עריכת הסאונד המשובחת והסגנון בכללותו פשוט עשו לנו חשק לקפוץ למים ולצלול פנימה, אז קפצנו.


לומה וידאו

1. וכיאה לסיום שנה, איך אפשר בלי קצת זיקוקין-די-נור?  את הקליפ המיוחד הזה יצר בחור סופר מוכשר מאיטליה, וכל היופי שבו הוא שימוש יצירתי בציוד צילום, ועבודה בטכניקה מיוחדת כדי להשיג את האפקט הסופר-קול הזה.
זה סטילס? זה וידאו? זה גם וגם?
מי שינחש איך עשו את זה שיכתוב לנו, אני מזמין אותו לדרינק, עליי.

לומה luma

 

HAPPY NEW YEAR !

 

יום חמישי שמח #45

החורף מגיע, או לפחות עושה סימנים שהוא בדרך, ויש אנשים שזה ממש משמח אותם.
הם מחכים לקום בבוקר, להקשיב לתחזית, לשמוע כמה רוח תהיה, ומה גובה הגלים, או שהם פשוט מסתכלים מהחלון ורואים מה מצב הים.
ואז, כשנראה שהרוח הכי חזקה, והגלים ממש גבוהים, הם יוצאים לדרך.
לא מעניין אותם שקר, או שגשם – הם על הגלים. כאלו הם הגולשים, אנשי החורף-קיץ הכי מגניבים.

אז לכבוד אותם חבר'ה שמעיזים בשביל כולנו, הנה משהו שיחמם להם ולכל מי שבפוך בבית את הלב:

הסרטון נעשה במסגרת תחרות של חברת O'neill המייצרת ציוד וביגוד לגלישת ים ושלג (כבר אמרנו חורף-קיץ, לא?), והבחור המוכשר שיצר אותו הוא Stefan Nadelman, ועוד דברים שלו אפשר לראות כאן.

חורף נעים 🙂

save the date של שי ובת-אל

מאת: צור

רֶדִי מֶייד (באנגלית: Ready-made) הוא מונח שטבע האמן מרסל דושאן המתאר אמנות הנוצרת תוך שימוש באובייקטים או בחפצים יומיומיים. השימוש בחפצים כ'אמנות', כשהם מנותקים מן הקונטקסט המקורי שלהם, מרחיב בצורה משמעותית את החשיבה המקובלת אודות מה היא אמנות, בייחוד בעידן שבו המוצר ועיצובו מקבלים משנה חשיבות. (ויקיפדיה)

אז מה הקשר לוידאו? תחשבו על Youtube. מה זה אם לא מאגר הרדי-מייד האולטימטיבי לוידאו?
לא משנה מה הרעיון שעומד בבסיס הסרט שתרצו לעשות – תמיד תוכלו למצוא שם משהו שתוכלו להשתמש בו, להוציא מההקשר ולחבר אותו לרעיון המקורי שלכם.
כמה מהדוגמאות הכי טובות שאני מכיר שייכות לקותימן. העבודות שלו מאגדות קטעים של אנשים מכל רחבי העולם כשהם שרים ומנגנים, כשהוא בתפקיד המנצח, חותך ומערבב ומפגיש עולמות רחוקים ליצירות חדשות ומעניינות.

יצירת סרט מחומרים של אחרים זה אתגר לא קטן. סוג של נסיון להכניס לקופסא מרובעת חלקים בבכל מיני צורות, ועוד לגרום להם להיראות טוב.
הדבר הכי חשוב זה – כמו תמיד – הרעיון הבסיסי, הדבק שידביק את הכל ביחד. אם הרעיון טוב, זה יעבוד. עכשיו נשאר רק לחפש את החלקים שירכיבו את הפאזל.
זה לא פשוט, אבל זה כיף.

shay batel pic

שי פרנקו הוא חבר יקר וצלם סטילס מוכשר, שאוהב (כמוני) לחפש את הזוית הקצת אחרת, הרעננה.
היה לי ברור שסרט ה-save the date שלו ושל בת אל זוגתו המקסימה והמוכשרת יצטרך להיות שונה מהשטאנץ המקובל. אז לראשונה בחיי יצרתי סרט שלא צילמתי בו אף לא פריים אחד.
הסרטון מורכב מקטעים שנאספו ברשת, שמלווים קטע אישי ששי מקריין בקולו המסוקס על המהות של רעיון – הבסיס לכל הדברים, הדבר שבלעדיו אין כלום. בקרוב אצלם.

 

 

FASHION-FILM-CRUSH

מאת: לירז

אני גרופית אמיתית כשזה נוגע לשילוב של וידאו ואופנה. למה ? כי זה הכי קרוב לאומנות שיש, במובן הכי חיובי של המילה.
נכון שהוידאו נוצר מלכתחילה כדי לשרת מטרה מסויימת – מטרה כלכלית.
אבל בין אם הסרט נוצר כדי להאדיר ולהעצים את ערך המותג שעליו הוא נשען ובין אם המטרה היא הצגה של קולקציה חדשה, בסרטים האלה תמיד יש חופש אומנותי עצום.
אלה לא סרטי הפרסומת שבאים למכור לנו אבקת כביסה או טבליות למדיח.
המסר כאן תמיד ייהיה מעודן יותר, מכיוון שהסרטים האלה לא באים למכור לנו כלום. הם באים לחזק את ה-DNA של המותג.
ומכיוון שכך, היוצרים שלהם יכולים להלך בחופשיות על התפר שבין האמנותי למסחרי.
הסרטים האלה כן צריכים לשרת מטרה, אבל יש ליוצרים שלהם מרחב כל כך גדול לנוע בתוכו, שלרגע אפשר לשכוח שאנחנו צופים בסרט פרסומת ולא ביצירת אמנות.
זה בדיוק המקום שמעניין אותי – המתח הדק הזה בין אמנות נטו, כלומר -יצירה שחפה מכל מטרה ושיקולים זרים,
לבין המרחב האמנותי הכל כך משוחרר וחסר חוקים שיש בסרטים מהסוג הזה – שהם סרטי פרסומת לכל דבר.
זה קצת דבר והיפוכו, אמנות ופרסומת, אבל המציאות מוכיחה שהסרטים האלה מצליחים לעמוד בזכות עצמם.
יצירות קטנות שמגיעות למרחב הפתוח והאינסופי של הרשת, ולא מבקשות להן קהל שיגיע לראות אותן בחלל הסטרילי של המוזיאונים והגלריות לאומנות – מרגשות אותי הרבה יותר מוידאו ארט. הן חוגגות את היופי ולא מתנצלות עליו, הן נעשות על ידי אנשי המקצוע הטובים ביותר בתחומן, יש להן קהל שיודע להעריך אותן ולהתמוגג מהן – ולא נראה שהן סובלות מרגשי נחיתות לעומת אחיותהן האומנותיות.

הסרט הזה, שהוא כולו הפקה צרפתית בניצוחו של Bruno Aveillan הוא יצירה מהפטנת בעיניי, שמדגימה בדיוק איך למרות שמדובר במותג איפור אף אחד לא מדבר בשבחו של שום מוצר.
החגיגה האמיתית כאן היא של צבע, של קצב, של מרקמים וטקסטורות.
אני התאהבתי מהפריים הראשון, מקווה שגם אתם.