הדס ואמיר

מאת: צור

כשהפגישה הראשונה של שני בני זוג מתרחשת בתאריך מאד משמעותי לאחד מהם, סביר שזה משהו שילך איתם אחר כך לאורך הדרך.
כך קרה להדס ואמיר. הם נפגשו לראשונה ביום בו ציינה הדס את יום פטירתו של אביה ז"ל, ומשהו גרם לה להבין שזה לא מקרי.


כמה שנים קדימה – הדס ואמיר עומדים תחת החופה בצהרי יום שישי, והדס מספרת לקהל שהגיע לחגוג איתם את הסיפור. עכשיו כבר ברור לכולם שהיא צדקה, ואני תוהה אם משב הרוח הנעים שפתאום הופיע לו בצהרי היום הוא לא עוד סימן שמשהו טוב קורה פה.

יש משהו בחתונות בשישי בצהרים שהופך אותן לפחות לחוצות. אולי זו השמש, אולי זה שאפשר לבוא בכפכפים, אולי זה שהכל נראה כל כך טבעי ויפה בתאורה הטבעית של השמש.
מה שבטוח – גם כשברקע זכרונות מימים קלים פחות מתערבבים בשמחה הגדולה הזו, האווירה הקלילה הזו עושה הרבה שמח ונעים בלב.

הדס ואמיר, תודה שעשיתם לי ככה נעים ושמח בלב.

 

סטילס – שי פרנקו

נעמה וארד

מאת: צור

איך יודעים שמכירים מישהו באמת?  מה הופך פגישה שלנו עם מישהו לנעימה?  איך יכול להיות שבן אדם שמעולם לא פגשת מרגיש לך באופן מיידי כחבר?

כבר שנים שאני מכיר את הקול שלה. כולכם בעצם מכירים. ופתאום, הקול הנעים, המעניין והחכם הזה מדבר אליי, לצור, וברגע אחד ממלאת אותי תחושה נעימה של שיחה עם מישהו שאני מכיר כבר ממזמן.

השיחה שלי עם נעמה – נעמה חן, שדרנית הרדיו – התחילה בתחושה כזו. נעימה, מוכרת, אני אעז אפילו לומר מרגשת, בכל זאת לא כל יום שדרנית מוכרת ומשובחת שכזו מתקשרת אליי…
ומאז ועד יום החתונה כל מייל, שיחה או התכתבות בוואטסאפ היתה מלווה באותה תחושה של שיחת חברים.

כשהגיע יום החתונה התרגשתי לפגוש אותה ואת ארד. מבחינתי זה היה לפגוש דמות שאפשר לומר היתה חלק מחיי אפילו בלי שהתכוונתי לכך. לאורך השנים, בנסיעות הארוכות והרבות שלי כחלק מהעבודה, הקשבתי לקול שלה אין ספור פעמים, היא ליוותה אותי ועוד המוני בית ישראל בדרכנו מפה לשם בנעימות שהולמת את שמה בצורה מופלאה.

ואכן, לא הופתעתי כשראיתי אותה לראשונה. חיוך ענק, מבט שמח ומלא חוכמה, וכולה משדרת קוליות בלתי מתאמצת שכזו.
ארד, שהגיע לפגוש אותה כשכבר היתה לבושה ומוכנה, היווה תוספת מושלמת לתמונה – עם לוק מלא סטייל, עיניים כחולות וטובות ופאסון של גבר-גבר שבא לקחת את אהובתו אל התחנה הבאה בחיים שלהם.

כשהתחילו להגיע האורחים הבנתי שזה לא רק אני שמרגיש שיש מולי שני אנשים מיוחדים וכאלה טובים בבפנים שלהם, היתה שם אהבה ושמחה אמיתיים שהצליחו לשבור אפילו את החום של שישי-צהריים בתל-אביב.
אחרי הטקס היפה והשיר המקסים שחבר קרוב שר להם, נעמה וארד התחילו להזיז עניינים ברחבה. היה שמח, היה מקפיץ, היה פשוט תענוג.

בסוף, לפני שהדליקו את האורות, עמדתי רגע בצד והסתכלתי עליהם, על נעמה ועל ארד.
אני אוהב אנשים כאלה, שנכנסים ישר ללב בלי לעשות יותר מדי רוח, בפשטות, בנעימות, ונותנים לך תחושה שבעצם אתם מכירים כבר מלא זמן וזה רק מקרה שלא נפגשתם עד אותו רגע.

סטילס – שי פרנקו