בלוג

יום חמישי שמח #58

מאת: צור

איש חכם אמר פעם שהכי חשוב זה להיות עצמך, ואני מסכים עם כל מילה. ולחיזוק הטענה שלי, הנה שתי דוגמאות נפלאות למה יכול לקרות כשאנחנו לא נאמנים לעצמנו באמת, ואיך הכל משתנה כשאנחנו כן:

ושיהיה לכם יום חמישי שמח!

הי רובוט

מאת: צור

לפני שנתיים יצא קליפ מרהיב לקטע Skyline של Karma Fields. זה היה אחד הדברים היפים והמעניינים שיצא לי לראות בזמנו, ואפילו כתבנו עליו כאן.
האופי האורגני של האנימציה הממוחשבת היה משהו שלא ראיתי עד אז, וכמו שכתבתי על זה בזמנו, זה היה כמו לצפות בחלוקת תאים בגוף או משהו כזה.

מכיוון שאני אוהב לעקוב אחרי יוצרים של דברים יפים, יצא לי גם לראות קטעים מההופעה שיצאה לאלבום המלא, ומה אומר לכם, שוב הצליחו להפתיע אותי.
בתוך מבנה שבנוי ממסגרת מתכת עומד בחור ומתקלט/מנגן קטעים מוזיקליים. מסביבו, על חמשת צלעות המבנה, מוקרנים ב-Live אותם קטעי אנימציה שנראים כאילו מדברים יחד עם המוסיקה.
תודו שזה אחד הדברים המהממים שיצא לכם לראות. אותי זה השאיר עם פה פעור.

בהמשך למחקר שלי איך בעצם הם עושים את הקליפים האלה, הגעתי לגילוי מפתיע שלרגע אחד גרם לי לעצור הכל ולומר שזה לא יכול להיות:
Karma Fields זה בעצם שילוב של אמן מוזיקה ומערכת בינה מלאכותית שנמצאים תחת לייבל המוזיקה Monstercat’s. הם יוצרים קשר עם אמנים שונים (תחת מעטה סודיות) ומבקשים מהם לשתף פעולה ע"י שליחת קטעי מוזיקה שהם ישירו, ואחר כך לוקחים את מה שהוקלט ויוצרים מזה את המוזיקה בתוך מערכת הבינה המלאכותית. נכון שיש בן אדם שמנהל או מתכנת את המערכת, אבל נראה שאת עיקר העשייה המוזיקלית עושה המערכת.
כן, אני יודע, זה נשמע מטורף ולא אמיתי, אבל זה כן. מטורף. ואמיתי.

את הוידאו שמלווה את המוזיקה של Karma יוצר בחור אחד בשם Raven Kowk, ומה שהוא עושה זה לתכנן ולתכנת מערכות מחשב שלוקחות עיצובים (שהוא מכין) ומרכיבות מהם את הקליפים. קצת כמו מה ש-Karma עושה עם המוזיקה, רק לוידאו. ואתם חשבתם שעברנו את שיא הטירוף בפרויקט הזה…

אז מעבר לקליפים המהפנטים ולמוזיקה, הפרויקט הזה שנקרא Karma Fields הוא בעצם הנסיון הראשון של רובוט ליצור מוזיקה מסחרית שמצליחה לגרום לבני אנוש להתחבר ולהרגיש. ואם זה לא הופך לכם את הראש אז אולי אתם בעצם רובוטים בעצמכם ?!?

 

נעמה וארד

מאת: צור

איך יודעים שמכירים מישהו באמת?  מה הופך פגישה שלנו עם מישהו לנעימה?  איך יכול להיות שבן אדם שמעולם לא פגשת מרגיש לך באופן מיידי כחבר?

כבר שנים שאני מכיר את הקול שלה. כולכם בעצם מכירים. ופתאום, הקול הנעים, המעניין והחכם הזה מדבר אליי, לצור, וברגע אחד ממלאת אותי תחושה נעימה של שיחה עם מישהו שאני מכיר כבר ממזמן.

השיחה שלי עם נעמה – נעמה חן, שדרנית הרדיו – התחילה בתחושה כזו. נעימה, מוכרת, אני אעז אפילו לומר מרגשת, בכל זאת לא כל יום שדרנית מוכרת ומשובחת שכזו מתקשרת אליי…
ומאז ועד יום החתונה כל מייל, שיחה או התכתבות בוואטסאפ היתה מלווה באותה תחושה של שיחת חברים.

כשהגיע יום החתונה התרגשתי לפגוש אותה ואת ארד. מבחינתי זה היה לפגוש דמות שאפשר לומר היתה חלק מחיי אפילו בלי שהתכוונתי לכך. לאורך השנים, בנסיעות הארוכות והרבות שלי כחלק מהעבודה, הקשבתי לקול שלה אין ספור פעמים, היא ליוותה אותי ועוד המוני בית ישראל בדרכנו מפה לשם בנעימות שהולמת את שמה בצורה מופלאה.

ואכן, לא הופתעתי כשראיתי אותה לראשונה. חיוך ענק, מבט שמח ומלא חוכמה, וכולה משדרת קוליות בלתי מתאמצת שכזו.
ארד, שהגיע לפגוש אותה כשכבר היתה לבושה ומוכנה, היווה תוספת מושלמת לתמונה – עם לוק מלא סטייל, עיניים כחולות וטובות ופאסון של גבר-גבר שבא לקחת את אהובתו אל התחנה הבאה בחיים שלהם.

כשהתחילו להגיע האורחים הבנתי שזה לא רק אני שמרגיש שיש מולי שני אנשים מיוחדים וכאלה טובים בבפנים שלהם, היתה שם אהבה ושמחה אמיתיים שהצליחו לשבור אפילו את החום של שישי-צהריים בתל-אביב.
אחרי הטקס היפה והשיר המקסים שחבר קרוב שר להם, נעמה וארד התחילו להזיז עניינים ברחבה. היה שמח, היה מקפיץ, היה פשוט תענוג.

בסוף, לפני שהדליקו את האורות, עמדתי רגע בצד והסתכלתי עליהם, על נעמה ועל ארד.
אני אוהב אנשים כאלה, שנכנסים ישר ללב בלי לעשות יותר מדי רוח, בפשטות, בנעימות, ונותנים לך תחושה שבעצם אתם מכירים כבר מלא זמן וזה רק מקרה שלא נפגשתם עד אותו רגע.

סטילס – שי פרנקו

יום חמישי שמח #57

מאת: צור

והיום בפינתנו – דברים שעושים לי טוב ברמות – פרסומת (כן, כן) לערכה לבניית סינטיסייזר מודולרי. עזבו שהטכנולוגיה מגניבה, עזבו שהרעיון גאוני – תסתכלו על הביצוע.

ואם זה לא העלה לכם לפחות חיוך על השפתיים אני לא יודע מה כן.

יום חמישי שמח!

טאיס ואיתמר

מאת: צור

הרבה מהזוגות שלנו מגיעים מעולמות תוכן דומים לשלנו. אומנות, צילום, אדריכלות, עיצוב גרפי – תחומים שבהרבה מובנים מדברים בשפה דומה לשלנו, מייחסים הרבה חשיבות לאסתטיקה ונראות, ליצירתיות, ובעצם – לרעיונות והביטוי הויזואלי שלהם.
זה מרגש כל פעם מחדש, כשאנשים מעולמות היצירה, רואים בנו בחירה מתאימה לתיעוד יום החתונה שלהם.

לכן, כשטאיס ואיתמר – מעצבת ומוזיקאי – פנו אלינו, שוב חווינו את ההתרגשות הנעימה הזו. מה שהגיע אחר כך היה אפילו טוב יותר ממה שציפינו.

יחד עם ארבל אשד (מעצבת אירועים בדימוס, קרובת משפחה וגם כלה שלי), טאיס הפכה את החתונה שלה ושל איתמר למפגן טעם משובח ביותר. אפילו הדירה שלהם היתה אחת הדירות היפות והמגניבות שיצא לי לצלם בהן.

בעוד שטאיס היתה אחראית לצד הויזואלי של היום, איתמר היה אחראי לצד המוזיקלי-אומנותי, שכלל נאמבר מרגש שלו בכניסה לחופה (נראה אתכם מצליחים לשיר לאהבת חייכם מול קהל של 300 איש בלי לזייף), ומסיבת ריקודים מקפיצה בהובלה של להקת גברבנד המשובחת.

בהמשך ישיר לחתונה, גם העריכה של הסרט שלהם נעשתה באופן שמייצג אותם, ולבקשתם (ולשמחתי הרבה) הרשינו לעצמינו לשחק, להפתיע ולהביא משהו מגניב, עם אמירה ויזואלית שהולמת את האופי (והיופי) שלהם כיוצרים, כאנשים וכזוג שהיתה לו חתונה סופר-קולית ונוטפת סטייל.

טאיס ואיתמר, אל תפסיקו להיות אתם, זה הכי יפה לכם.

סטילס – גיל ורון

יום חמישי שמח #56

מאת: צור

כמה דברים קטנים שעשו אותי שמח:

  1. Glass Animals – המוזיקה שלהם מרגישה כמו לקפוץ לבריכה קרה ביום חם. תענוג שיש אותם.
    https://www.youtube.com/watch?v=x2Kwos_oWSc

2. Bonobo – הקטעים שלו נותנים רקע מצויין למחשבות שלי. הקליפים רק מוסיפים. דמיינו סיטואציה שמעסיקה אתכם, עכשיו פרקו אותה לרגעים ותעשו להם repeat פעם ועוד פעם ועוד פעם. עכשיו תחשבו שוב על הסיטואציה. מה יצא?

3. Best Youth – קליפ שנפתח ככה עושה לי טוב בלב. כמה סטייל! החדר, הצבעים, השיער שלה, הסטדיו שלו. אלוהים אדירים כמה שזה טוב. והמוזיקה הכל כך טובה שלהם, פשוט להתמכר.

 

למתקדמים –
הקליפ של Bonobo בגרסה הלא ערוכה לגמרי –

הגודל כן קובע

מאת: צור

לפני כמה שנים, כשביקרתי בתערוכת 100 שנה לבצלאל, היה שם מיצג פשוט אבל מקסים – סטודנטים לעיצוב תעשייתי לקחו חפצים מוכרים וקטנים, כמו למשל מחט לתפירה, ויצרו אותה בגודל ענקי, פי 20 ויותר מגודלה המקורי.

רמת הדיוק בפרטים, החל מהחומריות המתאימה וכלה בשריטות הקטנטנות על חוד המחט או שזירת הסיבים של החוט בקוף (שהפכו בהגדלה לחוטים של ממש) גרמה לי להתפעל מהיכולת לשים לב לפרטים הכי הכי קטנים.

גם החוויה של לעמוד ליד מחט ענקית היתה איך לומר, משעשעת ומעניינת בו זמנית, כזו שגורמת לך לחשוב רגע, על המשמעות של גדול וקטן, על יחסיות, ועל כל הדברים שאנחנו לא שמים אליהם לב רק כי הם קטנים מדי.

נכון, הוידאו הזה, כוידאו, לא מרהיב או משוכלל, לא מפגין וירטואוזיות בצילום או בעריכה, ואין בו אפקטים משוכללים. אבל הרעיון שלו הוא לא פחות ממדהים, והביצוע… ובכן, גאוניות אומנותית לשמה.
תשומת הלב לפרטים, מרמת המוצרים עצמם, הכלים, סביבת העבודה – הכל מותאם לקונספט, הכל מוקפד, והתוצאה – מרהיבה. תודו שבא לכם לקום ולהכין לזניה.
לא ידעתי שיש כלי מטבח, תנורים ושאר אקססוריז לבישול בגודל שכזה, שבאמת אפשר להשתמש בהם. מי שנשאר רעב שיחפש את הסרטון על הדונאטס.

בפעם הבאה שהבת שלי תכין לי עוגיות במטבח צעצוע שלה אני מבטיח להתפעל יותר, ולו רק כי מבחינתה זה הכי אמיתי שיש.

יום חמישי שמח #55

מאת: צור

זה קרה כמעט לכל אחד ואחת מכם. הטלפון החכם שלו שבק/אבד/נגנב/נפל לאסלה/עף מחלון המכונית/נדרס ע"י פיל (מחקו את המיותר)
מה עושים? איך ממשיכים עכשיו בלי המכשיר הזה?

הסרטון הבא אמנם לוקח את זה לקצה ומציג אפשרות קיצונית, ובצורה משעשעת למדי, אבל כשחושבים על זה זה לא כזה רחוק מהמציאות.

חשבתם פעם כמה החיים שלכם תלויים במכשיר הזה? כמה אתם מחוברים אליו ברמה היומיומית? כמה פעולות בסיסיות אתם בעצם מתקשים לעשות בלעדיו?

יש תיאוריה פילוסופית שלמה שמדברת על כך שהמכשיר החכם הזה הפך להיות שלוחה חיצונית שלנו. של המוח שלנו, של הרגש שלנו.
כמה רגעים משמעותיים (ופחות משמעותיים) תיעדתם בו וכשאתם מסתכלים בתמונה (ששיתפתם עם כל העולם) אתם נזכרים בהם?
כמה אנשים שאתם לא באמת מכירים אבל יודעים מה הם עושים בכל רגע נמצאים בכיס שלכם?
אתם באמת זוכרים איך להגיע מהלימודים לבית של סבתא עם עצירה בדרך במכולת?
ואם תצטרכו לומר למישהו את הטלפון של חבר משותף, של בן משפחה או אפילו של הבית שלכם – תצליחו להיזכר בו?

הפכנו להיות כל כך תלויים במכשירים ובטכנולוגיה, שיש מצב שזה כבר משפיע עלינו ברמה הרבה יותר עמוקה ממה שנראה לנו.
אין ספק שיש לזה צד חיובי – נגישות למידע, יעילות, תקשורת ויזואלית – אך מה הצד השני של המטבע?

נסו על עצמכם – עזבו את המכשיר שלכם בצד לשעתיים. בלי לבדוק הודעות, בלי רק בשביל ההכוונה בדרך, בלי רגע לצלם את הרגע.
תהיו אתם. עם היכולות שלכם, המחשבות שלכם והחיבור שלכם אל העולם, ככה – ישיר, אמיתי, כנה.

ושיהיה לכם יום חמישי שמח!

צור היקר – עם איזה ציוד אתה עובד?

מאת: צור

מדי פעם פונים אליי לקוחות ושואלים אם יש לי מצלמה X או Y, אם אני מצלם ברזולוציה מסויימת או אחרת, אם יש לי את המכשיר הזה שמצלמים איתו מלמעלה (רחפן) או כל מיני שאלות אחרות לגבי הציוד שלי. אני אוהב שאתם שואלים אותי, מתעניינים ורוצים להבין מה אני בעצם עושה, ואיך.

העניין הוא שבסופו של דבר, עם כל ההתקדמות הטכנולוגית, היכולות שלי כצלם-עורך לתת תוצאה טובה הן בעיקר מה אני יודע לעשות עם הציוד, ומה הרעיון שעומד מאחורי כל שוט או קאט בסרט.

אני מכיר צלמים מעולים, שהוציאו תחת ידם עבודות מהממות, עם ציוד בסיסי ובלי יותר מדי "אפקטים". מצד שני, גם צלם שמחזיק מצלמה סופר-חדישה ומשוכללת, אם הרעיון שלו לשוט לא מחזיק, זה לא ישנה כמה טובה המצלמה תהיה, זה פשוט לא יהיה מספיק טוב.

כשאני מצלם ועורך, אני חושב על ההתרחשות המצולמת, על איך אני רואה אותה דרך העיניים שלי, ועל מה אני רוצה לומר עליה – לא במילים, אלא באיך היא תיראה בעיני הצופים. זו הסיבה, שאותה התרחשות, יכולה להיראות אחרת לגמרי, בהתאם למי שצילם אותה. מה שנראה לי חשוב, מה שמרגש אותי, מה שיפה בעיניי, הוא לאו דווקא מה שיעשה את זה לצלם אחר. וזו הסיבה שהסרטים שלנו נראים כמו הסרטים שלנו – יש בהם את המציאות דרך העיניים שלנו, ואת מה שאנחנו רצינו לומר עליה.

המצלמה, העדשה, התאורה – כל אלו הם הכלים שעוזרים לי להראות את המציאות הזו. הם צריכים להיות איכותיים, מקצועיים ומתאימים למה שאני רוצה להראות, אבל שם בדיוק זה נעצר – בסופו של דבר הם הכלים בלבד. הרעיון הוא העיקר, והיכולת שלי לנצל את הכלים שבידי היא מה שיקבע עד כמה מוצלח יהיה הביצוע שלו.

רוצים דוגמה? קבלו את סרטון ההדגמה המעולה הזה לפריט הנחשק ביותר בעולם הצילום (שהוא בעצם פרודיה מעולה על סרטוני שיווק ופרסום לגאדג'טים)

אז כן, תמשיכו לשאול אותי על הציוד ועל הצד הטכני של הדברים, אני אוהב לדבר על זה, רק אל תשכחו שהעיקר זה מה עושים איתו.

טיפאני וגון

מאת: צור

אפשר לומר הרבה דברים על טיפאני וגון.
הם מהאנשים האלה, שבמבט מהצד נראים קצת too good to be true – מתוקים, נעימים, חמים ואוהבים, יפים, מצליחנים, מפרגנים – בקיצור, אין עליהם.

אבל כשמתקרבים קצת מבינים שזו האמת לאמיתה. שהם באמת כאלו.
אני אוהב ליצור לזוגות שלי סרטים שמרגישים שלהם. ובשביל זה צריך שהם יסמכו עליי, יתנו לי לעשות את מה שאני הכי אוהב (ויודע) ויאפשרו לי להראות להם, דרך העיניים והלב שלי, אותם.

טיפאני וגון איפשרו לי, ובגדול.
הם נתנו לי את כל מה שהייתי צריך כדי להיות הכי אני, מה שאיפשר לי ליצור להם סרט שהוא הכי הם בעצמם.
החיבור המיידי שלנו ביום החתונה, התחושה שהם סומכים עלי, ושאני מבין אותם, האוירה הקלילה והכיפית, והשמחה האמיתית שהתפרצה מהם תוך כדי – הכל עבר דרך העדשה, הכל נכנס לסרט, ואפשר פשוט להרגיש את זה.

אז תכירו – טיפאני וגון, זוג יקר ואהוב, שעשה אותי פשוט מאושר.

צילום סטילס – שי פרנקו